שלווה מדברית וכנאפה ברוטב זעפרן

כבר שלושה חודשים שאני מתכננת נסיעה למדבר. לפני כמעט שלושה חודשים התקשרתי ללילך מחוות מתנת המדבר כדי לדבר איתה על זעפרן ומאז הכנאפה ברוטב זעפרן פוקדת אותי בחלומות הלילה. לילך וגבי בר מגדלים בחוות הבודדים שלהם חלקה לא גדולה של פרחי זעפרן ומפיקים מהם גרמים בודדים של התבלין היקר. את הזעפרן שלהם אפשר למצוא רק בחווה, והוא מופיע במנות שבתפריט המסעדה.

בדרך לאילת עצרנו לטעום את הכנאפה הנכספת. נכנסנו, למרות שהשלט בחוץ ציין שהמסעדה סגורה (יום חמישי בצהריים, לא יכול להיות שהם סגורים…). היה פתוח. שולחן אחד מלא בפליטים מפסטיבל "דרום אדום", בשולחן בשני ישבו שני קצינים צעירים מאחד הבסיסים הסמוכים ואנחנו פלוס שתי ילדות עם עודף מרץ.

הישיבה היא על הרצפה, על מזרונים וכריות, עם שולחנות נמוכים שעליהם מוגש האוכל. מי שחייב, יכול לקבל שולחן "של גדולים". הזמנו מנה של לחם וסלטי הבית – לחם כהה ועשיר עם שישה סלטים נהדרים: חומוס תוצרת בית (במרקם גס), סלט רימונים, עם סלרי ונענע (שהילדות ניכסו במיידי), סלט חצילים עם אגוזים (שטחון למרקם חלק וקטיפתי), טחינה ביתית נהדרת, פלפלים קלויים (מתוקים מתוקים), חמוצים וכרוב בשמיר (שגם הוא היה מתוק ומפתיע). מנה אחת של סלטים יכולה להספיק לשניים-שלושה סועדים בתור מנה ראשונה, או כמנה עיקרית לאחד (65 שקלים).

האמת, בשלב הזה כבר חשבנו לקום וללכת, כי לא היינו רעבים והדרך לאילת ארוכה, אבל היה לנו כל כך נעים לרבוץ בסוכה הפתוחה שהחלטנו להזמין עוד מנה – פשטידה של מנגולד, חומוס וקישואים. לא, בתפריט של מתנת המדבר אין סטייקים, וגם לא דגים או חיות אחרות. פריטים נבחרים מהתפריט גדלים בחווה בשיטות אורגניות והתפריט משתנה בכל עונה ולפי מה שצומח עכשיו בערוגות.

בינינו, בכל מקום אחר לא הייתי מזמינה מנה כזאת (ועוד מוכנה לשלם עליה מעל 40 שקל…), אבל אווירת המדבר והריחוק מהעיר הגדולה נסכו עלי שלווה צמחונית מפתיעה… הפשטידה הגיעה עם סלט ירקות טעים ומתובל, היא היתה עשירה ומלאת כל טוב. אפילו הילדות זללו ממנה בשמחה (ולא שאלו מה יש בפנים). וככה, שרצנו על המזרונים, התחברנו לטבע ודמיינו איך זה להיות חלוצים צמחונים במדבר. לקינוח הזמנו מנה של כנאפה ביתית ובלתי מעוצבת בעליל, בלי רוטב כתום זוהר, אבל עם טעם של זעפרן אמיתי וגבינה לא תעשייתית. טעים.