מלחמת שחרור מהאוליגרכים
את המאבק יש להתחיל בהלאמה ושחרור הציבור מן התלות בקומץ בעלי ההון, ההולכים ומעמיקים את שליטתם בחיינו
הפרטתה של המדינה מצויה בעיצומה. חברת חשמל, בתי-הזיקוק ותעש הם הקורבנות האחרונים של מכירת החיסול של נכסי הציבור. מהפכת ההפרטה הרחיבה את הפערים החברתיים והגדילה את העוני; השליטה את היגיון חברות כוח-האדם על שוק העבודה והפכה את העובדים לעבדים מודרניים. שירותים חברתיים כמו חינוך ובריאות הפכו מזכויות אזרחיות לסחורות, שיותר ויותר ישראלים מתקשים לרכוש אותן. התערערות הביטחון החברתי שוחקת את מעמדות הביניים ומנשלת את המעמדות הנמוכים אל מתחת לסף הקיום ההוגן. השתלטות האינטרסים הפרטיים על המרחב הציבורי פוררה את הסולידרית החברתית, מגדילה את השחיתות, מכרסמת בשלטון החוק. מהפכת ההפרטה הפכה את ישראל מדמוקרטיה לאוליגרכיה, ואת הישראלים - מאזרחים לנתינים של מספר קטן והולך של משפחות וקבוצות הון. באמצעות ההפרטה הולכים האוליגרכים הישראלים ומרחיבים את שלטונם מן הכלכלה אל הפוליטיקה, על פי המתווה של "הון ושלטון".
המשך ההידרדרות מחייב לפתוח במלחמת שחרור משלטון האוליגרכים וממשטר ההפרטה המכונן אותו. כשם שהפרטת המשק הציבורי והשירותים החברתיים שמשה לכינונו של משטר האוליגרכים הישראלי; כך את המאבק נגדו יש להתחיל בהחזרת השליטה של הציבור - לא של בעלי המניות - על מפעלי התשתית והשירותים החברתיים. המונח "הלאמה" אינו מספיק; יש כאן צורך במילה אחרת הממזגת את הציבור עם השחרור, אולי ציברור? הציברור הוא התוכן העמוק של ההלאמה: שחרור הציבור מן התלות בקומץ בעלי ההון, ההולכים ומעמיקים את שליטתם בחיינו. הציברור הוא התביעה להחזיר לציבור את מה שחייב להיות שלו: את רכושו, את ביטחונו החברתי, את כבודו האנושי, משמע: את כל היסודות החיוניים לקיומו של משטר דמוקרטי.
התביעה להלאמה או לציברור היא קודם כל תביעה פוליטית. לאחר שכל המהלכים לבלימת ההפרטה שנוסו עד כה - משביתות ועד בג"ץ - כשלו, יש להבהיר, קודם כל, כי ההפרטה היא מהלך הפיך. כפי שחסידי ההפרטה הודיעו מראש כי כאשר יגיעו לשלטון יפריטו את המשק, כך על הסוציאל-דמוקרטים הישראלים להודיע כי כשהם יעלו לשלטון, הם יפתחו את סוגיית ההפרטה מחדש וילאימו - תוך פיצוי הולם - את התשתיות והשירותים שהאינטרס החברתי דורש את ניהולם הציבורי.
ההפרטות האחרונות חשפו את מטרותיה של מהפכת ההפרטה. הטענה השגורה שמדובר בחברות בלתי יעילות נשמעת כאן בלתי אמינה בעליל. מטרתו של ההון הפרטי היא, כידוע, הגדלת רווחיו, ולא דאגה לרווחת הציבור ולהתייעלות המערכות. מי שרכשו את בתי-הזיקוק, כמו את הבנקים או בזק, ומי שלוטשים את עיניהם לחברת החשמל, לתעש או לנמלים - עושים כן משום שמדובר בחברות המסוגלות לייצר רווחי עתק. השאלה היא, לכן, מדוע שמרווחים אלה ייהנו קומץ של אוליגרכים ומנהלי צמרת, ולא הציבור כולו.
דומה שגם האשליה שההפרטה טובה לצרכן - אשליה שסייעה להון ולתועלמניו לנשל את הציבור מנכסיו - הולכת ומתפוגגת. שערוריית עמלות הבנקים, תעריפי החברות הסלולריות, כמו כישלון מהלכי הפרטת הרכבות בבריטניה ותחנות הכוח בארצות-הברית, למשל, מלמדים על הניגוד בין האינטרס הציבורי לרווח הפרטי. מנגד, לאחר שהולאמו בשנות השמונים, תיפקדו הבנקים תחת הבעלות הממשלתית לא פחות טוב מכפי שהם מתפקדים לאחר הפרטתם; בניגוד לאגדה האורבנית, בזק שיפרה את שירותיה תחת השליטה הממשלתית, ורק משום כך נמצא מי שמוכן היה לרכוש אותה.
ככל שמהפכת ההפרטה מתמשכת, כן מסתבר שמטרתה היא שינוי המשטר לא פחות מאשר שינוי מבנה המשק. היא מעבירה את הכוח הפוליטי מן הציבור אל האוליגרכים. ככל שהציבור מאבד את כוחו הפוליטי, כן מידרדר מעמדו הכלכלי והחברתי. וככל שהאוליגרכים מגדילים את אחיזתם בכלכלה, כן גדל העניין שלהם לשלוט גם בפוליטיקה, כדי שהיא לא תפריע לבנקים, למשל, לגבות עמלות ככל שיעלה על דעתם, ולקופות החולים - למכור ביטוחי פלטינום. ההלאמה היא ניגודם של כל אלה, ולכן ההלאמה היא הדרך לשחרור החברה והאדם בישראל.
חלק מכישלון המאבק במכירת החיסול של המשק הציבורי ובפירוק מדינת הרווחה נבע מכך שהוא התנהל בתוך הנחות היסוד של הניאו-ליברליזם ובתגובה, מאוחרת בדרך כלל, לצעדי ההפרטה. הסוציאל-דמוקרטיה מספקת מערכת מושגית חלופית, וההלאמה משרטטת את הצעדים הדרושים לכינון חברה המבוססת על ויסות כלכלי, צדק חלוקתי, ביטחון חברתי ושוויון אנושי בישראל.
פרופ' גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
