כאוס מאורגן היטב

באחד הרגעים הבודדים שמאפשרים לצופה נשימה, מסתדרים רקדני להקת בת שבע למעין צילום קבוצתי. לעין, כמו לעינית המצלמה הנעלמה, יש זמן מצמוץ עד שהתנועה תשוב ותתפרץ מתוך הרגע הדומם שנתפס בזיכרון. מהי תנועה אם לא קו נעלם שמורכב מנקודות רבות של רגעים דוממים? וביצירתו החדשה של אוהד נהרין, Max, יש הרבה מאוד רגעים – דוממים או לא - שייצרבו בזיכרון.

המצמוץ הוא בעוכרי המתבונן. אין רגע של מנוחה, יש רצף של שיאים שמותירים אותך בסופו של מופע הלום ומשתאה. במידה רבה Max הוא אחת מפסגות הפרק הנוכחי ביצירתו של נהרין, שכלול ומיצוי של מעבדת החיפוש והמחקר בה שוטט בעבודות הקודמות "פורו", "טלופאזה" או "שלוש". גם כאן אסתטיקה וקומפוזיציה מסותתת הן שם המשחק אבל Max, בניגוד אולי לעבודות הקודמות, אינה נשארת ברמה האינטלקטואלית בלבד אלא מכה בעצמה על דלתות הלב ומציפה ברגש. הדיוק המוחלט והתבניות האנליטיות, הטכניקה שנמסה לתוך הגופים המיומנים של הרקדנים שמשתמשים בה כמו היתה פלסטלינה, כל אלה הם מקפצה לתנודות התת קרקעיות שנהרין מציע ב-Max.

רעש לבן מבעבע כמו הר געש לפני התפרצות

מהרגע הראשון בו מאיר התאורן על רקדניות מפושקות לנגד רקדנים זקופים שנעים בתיאום מושלם, אי אפשר שלא להישאב פנימה אל הבמה. חושך ואור. התאורה מחליפה גוונים. חמישה רקדנים. תצוגת תכלית גברית מאוד שתשמר לכל אורכה של העבודה, שמדגישה את היתרונות הפיזיים היחסיים של שני המינים. שוב שינויים בתאורה. מוזיקה שבטית מתנגנת ברקע. תנועה לא רצונית מתחילה בכיווץ, ידיים נשלחות ברפלקס כלפי מעלה ומשקל הגוף סוחב קבוצה של רקדנים מחוץ למרכז הבמה. רעש לבן, תת קרקעי, כמעט בלתי מורגש, מבעבע ברקע כמו הר געש שעומד להתפרץ. התנועה חוזרת על עצמה שוב ושוב כמו אובססיה אקסטטית שמשתלטת ומניעה את הרקדנים.

עבודה גדושה ומאתגרת לרקדנים ולקהל

זהו כאוס מאורגן היטב, נשלט, מהונדס ומחשמל כמו ריקוד שבטי עתיק. המוזיקה, הרעשים והשקט המלוכלך משרתים את המתרחש. הסאונד והתנועה הם אלמנטים זהים בחשיבותם בתוך המכלול. על פס הקול חתום מקסים וואראט, אלטר אגו שנולד במוחו הקודח של נהרין. הקול קולו של נהרין והשפה רחוקה, לא ידועה אבל מוכרת. שברי הברות, מצלול או הגיה שנשמעים לפרקים כמו אפריקנס, ערבית, יפנית או לטינית משווים תחושה אוניברסלית. גם המוזיקה עצמה חוצה גבולות סגנוניים ונעה ביניהם. כמו ב"טלופאזה" ובעיקר ב"פורו" הכל בשליטה, לא מתפזר, מכוונן. כשהמוזיקה הופכת לתעשייתית, ההתרחשות נעשית קצובה - תופי טמטם מכתיבים תנועה, קול של מכונת יניקה מכתיב תנועה, צליל צורם או מצרצר מכתיב תנועה.

הבמה רוחשת, הופכת למכונה אנושית שמסתנכרנת לבסוף. Uno, Duo, Tera, Qatro, Huita, Sexo, Seva, Tema, Nefta, Deka סופר מקסים ווראט בספרות שמערבבות בין הדים רחוקים של מוכר לפרי דמיון. על מצלול הספירה קבוצות משתנות של רקדנים מבצעים קומבינציות כמו בשיעור מחול. הקצב הולך ומתגבר, בונה מתח ומסתיים בדהרה מתפרצת, חופשית ולא נשלטת על ידי הסדר העולמי החדש שנבנה בדקות שקדמו.

Max הוא אסופה של רגעים שאתה רוצה לזכור. זוהי עבודה גדושה ומאתגרת לרקדנים ולקהל. עבודה שמכילה בתוכה את מה שהיה ובכל זאת לא מפסיקה לחדש ולהפתיע. בהופעות הראשונות של Max התלבושות שעיצבה רקפת לוי היו עדיין בשלבי בדיקה ושינוי. למרות שבגדי הרקדנים הם לכאורה "בגדי עבודה" פשוטים ונטולי הדר, יש בבחירה שלא להאפיל על התנועה הנקייה כל כך, מן הצדק. פשטות הבגד מדגישה את יכולותיהם של רקדני הלהקה ומשרתת בכך את המטרה.

Max תציג עד ה-23 במרץ במרכז סוזן דלל בתל אביב, בשני קאסטים משתנים.