שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קראלה: יש בה משהו שונה
    האלימות הלאומנית שעדיין לא הגיעה למדינה המוזרה הזו, שנעדרת את מרבית הסממנים המאפיינים את "העולם השלישי", מחזקת את קסמו של המקום. גילי חסקין על מקום אחר וטקס אקסטטי

    קראלה האקזוטית, שבדרום-מערב הודו, היא אחת הפינות הצבעוניות והמהנות של תשבץ הקסמים ההודי. זוהי ארץ יפהפייה הנמשכת בין רכס הגהאט שבמזרח לים הערבי שבמערב. אם לא די במה שהטבע הכביר עליה, קם האדם וארג לה יופי משלו בדמות מטעי התה שבהרים, הנראים כשמיכה רקומה, ותעלות המים של ה"בֶּק ווֹטֶרס", המחברים בעורקים כחולים, נחלים ואגמים.


    אחת הפינות הצבעוניות של תשבץ הקסמים ההודי (צילומים: גילי חסקין)

     

    זוהי ארץ ירוקה. ירוק של אורז, של תה ובעיקר של דקלי הקוקוס. הם נטועים בכל מקום, לאורך הדרכים ולגדות הנחלים. הקוקוס עבור תושביה של דרום הודו הוא כמו התמר עבור הבדווים. עץ שהכול בו. בגזעו משתמשים לבניה, בעליו לסיכוך ובפירותיו להפיק הכול, מתרופות ועד שמנים. השם קראלה נובע מהשם "קוקוס", בשפת המאליאלם המקומית.

     

    האסוציאציות לשם "קראלה" הן רבות. דקלים כבר אמרנו, גם תעלות מים ותה. אך קודמים להם התבלינים, אוצרותיו הקסומים של המזרח. כבר בעת העתיקה הגיעו יוונים, רומאים וערבים אל קוצ'ין וקויים, הנמלים הגדולים של מָלאבָּר, כשהם נמשכים לניחוחות התבלינים, אל המגע הקטיפתי של הבדים ואל הממון שאפשר לגרוף מכל אלו.

     

    הרוח הרעה לא גרה פה

    חוף מלאבר הוא החלק הצפוני של קראלה, מדינה שחיים בה 33 מיליון איש, שחציים נוצרים ויתרם מוסלמים והינדים. היו כאן קהילות יהודיות עתיקות יומין, ששורשיהם לוטים בערפל, מהם נותר רק בית כנסת מפואר, רחוב ציורי שנקרא על שמם ועוד כמה שרידים, במבנים ובכתובות. יש בקראלה כנסיות רבות, יותר ממקדשים, ואפילו קתדרלה בה נקבר וסקו דה גמה, הפורטוגלי שהביא לכאן את אירופה ויחד עמו, גם קללה ליהודים ומוסלמים.

     

    אפילו המקדשים ההינדים נראים קצת שונים מהמקדשים של עמק הגנגס, הכול

     נקי יותר, פשוט. דומני שקצת פחות מעניין. ובכל זאת, בקוצ'ין, היפה בערי קראלה, התמזגו קצת מפורטוגל, מהולנד, מאנגליה והרבה משל עצמה. יש בה איים קטנים שנעים להפליג ביניהם ורשתות דייג סיניות ענקיות, שמספרים שהובאו לכאן כבר במאה ה-13 על ידי קובלאי חאן.

     

    קראלה היא הרבה יותר מכל אלה. היא שונה במה שאין לה ובמה שיש לה. מה אין בה? קודם כל האלימות. הלאומנות המטורפת, זו שקיימת כבר מאות בשנים, בין הינדים לבין מוסלמים. כאן, בארץ שרוחניים והוזים קשרו לה כתרים של סובלנות, פורצות מעת לעת מהומות דמים בין מאמיניהם של שתי הדתות, החולקים את אותו חבל ארץ.

     

    לפני מספר שנים, התעוררו המהומות עקב רצונם של הינדים פנאטיים באיוּדָיה שבמדינת אוטאר פרדש, לבנות את מקדשו של ראמה על חורבות מסגד שבדעתם להרוס. המוסלמים הגיבו באלימות שכנגד. הקללות חיש קל הוחלפו באבנים והדרך אל הסכינים הייתה קצרה. הרוח הרעה הזאת בינתיים לא הגיעה לקראלה. מרבית תושביה מאמינים ומקווים שגם לא תגיע.

     

    מדינה מוזרה זו נעדרת את מרבית הסממנים המאפיינים את "העולם השלישי". שיעור המשכילים ומספר הילדים למשפחה הם כמעט ברמה מערבית. כך גם תוחלת החיים.

     

    הודו שאיננה הודו

    אך יותר מכל אלו, קראלה מיוחדת במה שיש בה: לא רק נוף, אלא בעיקר תרבות. יש כאן אומנות במה מיוחדת הנקראת "קתאקאלי", בה גברים מאופרים בכבדות, מספרים סיפורים מיתולוגיים, תוך שהם מפגינים שליטה מרבית בכל שריר משרירי פניהם ויכולת מזהירה להביע רגשות, בתנועות העיניים בלבד.


    הגבעות המוריקות הגולשות לכיוון האוקיינוס

     

    בקראלה התפתחה הרפואה האיירוודית המושכת לחופיה מאות תלמידים ומתרפאים. מכאן יצא גם ה'קָלָארי-פָּאיָאט' - אומנות הלחימה המסורתית, שהתקדמה צפונה אל סין וממנה התפתח הקוֹנג פוּ. מכאן הגיע לשם הרעיון של הנאמנות המוחלטת למורה, כפי שהשתקפה בסרט "נמר דרקון". לא הרחק מחוף קובלם המפורסם, קיים בית ספר לאומנות לחימה, מעין אשראם המנוהל על ידי גורו רב דיבור ודעת, המושך אליו חסידים מרחבי תבל.

     

    בגבעות המוריקות הגולשות לכיוון האוקיינוס נמצא אשראם "שיווננדה", הנחשב לאחד המרכזים הטובים בעולם ללימוד יוגה. יש כאן הכול. זו הודו בזעיר אנפין ויחד עם זאת, איננה הודו. כפי שנאמר על מקומות רבים בהודו, ש"אינם דומים להודו", מה שהביא מישהו למסקנה ש"הודו אינה דומה להודו".

     

    בין הגבעות לחופים

    נעים כאן בקראלה. קודם כל הטיולים ברגל ובג'יפ בגבעות הנילגירי, "גבעות האד הכחלחל", המתנשאות לגובה של 2,500 מ' מעל פני הים. הרים גבוהים וירוקים, שרק בחלק זה של תבל, מעזים לקרוא להם "גבעות". אולי משום שביחס להימלאיה, הכול מתגמד. נפלא לא פחות הוא השייט הקסום בנתיבי המים, עם שקיעות אדומות מעל צמרות הדקלים, פרפורים ושלדגים מעל וילדים המתרחצים בתעלות זעירות.

     

    עבור רבים קראלה מתקשרת גם לנופש. יש כאן גם חופים המהווים לאירופאים רבים מפלט מהקור שבבית. עבור המטיילים הם הזדמנות לנוח מהשוטטות במרחבים ולנוח קצת מהודו. יפה מכולם, לטעמי, הוא החוף של וורקלה (Varkala), הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מטריבנדרום הבירה ויכול לשמש כבסיס מצוין ליציאה לטיולים ברחבי המדינה.


    עוד רגע יכנסו לטראנס

     

    כשהגעתי לשם לראשונה, נעצרה נשימתי: דקלי קוקוס, פס צר של בתים וממערב להם, מצוק ארוך של אבן חול, שנפל בתלילות אל קו המים. מתחת למצוק הצהוב-אדמדם, נמתחה פיסה רחבה של חול ומעבר לה הים. זה החוף הראשון בהודו שהלהיב אותי באמת.

     

    הים עצמו, צבע המים והחול, אינם מרהיבים כמו בתאילנד למשל, אבל העיקר הוא מה שקורה על המצוק - שורה ארוכה של מסעדות, חנויות תכשיטים ומזכרות. בדים צבעוניים מרג'סטאן, תכשיטים מקשמיר, עבודות יד מטיבט. לרוב המוכרים חזות שונה מהפנים הדרווידייניות של אנשי הדרום. לאנשי קשמיר חזות פנים תורכית למראה והטיבטים, שהגיעו לכאן מההימלאיה, בולטים בעיניהם המלוכסנות ובשיערם החלק וכמובן, האירופאים הגודשים את המסעדות ומשרדי הנסיעות.

     

    כל מה שתייר רוצה

    "קֶרָאלָה בָּמְבּוּ הָאוּז" הוא מקום עם חן, קסם, נגיעה רכה. כמה בקתות במבו פונות לחצר, ערסלים תלויים וגינה מטופחת. מי שתכנן את המקום עשה זאת בעין מערבית. הוא ריכז שם כל מה שתייר עשוי לרצות: מרכז לטיפולים איירוודיים, שיעורי יוגה, בית ספר לבישול ואסתטיקה, המעוצבים לטעמם של האירופאים. מסיבות שאינן תלויות בי היה המקום לביתי למשך תקופה ארוכה ומבלי שהתכוונתי לכך, נקשרה נשמתי בנפשם של בעליו.


    עבור רבים קראלה מתקשרת לנופש

     

    השמועות הללו עוברות בדרך כלל מפה לאוזן. לעתים הן מופצות מודפסות, לעתים כמו נישאות ברוח. כך או כך, הן מגיעות מהר לאוזניים הכרויות לשמוע אותן. יום לאחר בואם של ילדי לבקר אותי בחלק זה של העולם, סיפר לי מאן דהוא, כי בעיירה קטנה, במרחק שעה נסיעה מכאן, מתקיים פסטיבל לכבוד מקדש. אירועים כאלה, המכונים בדרך כלל 'פּורָאם', כוללים תהלוכה של פילים מקושטים, מתופפים ולעתים גם רקדנים. החודש האידיאלי לצפייה באירועים כאילו הוא פברואר. לא צריך יותר מקורטוב של מזל כדי להיתקל ב"פוראם" כזה או אחר.

     

    הפעם, כך סיפרו יודעי דבר, עומד להתרחש אירוע ססגוני במיוחד. לאל מבית ההארחה, הודיע שעלינו להגיע לשם בשעה שלוש וחצי, לבל נאחר חלילה. כבקי ורגיל בזמניה של הודו, השתדלתי להגיע בארבע וחצי ובכל זאת הגענו כמעט שעה לפני הזמן.

     

    הפילים מתכוננים

    אולם גם ההכנות הן חלק מהעניין והמטייל זקוק לזמן הסתגלות לקצב ולגודש של האירוע. הרכב התפתל בסביבה כפרית יפה, בנוף גבעות מעוגלות, עצי קוקוס, שדות אורז, וחיי כפר עניים אך שלווים. חצר המקדש וסביבתו המו אדם. בסביבה רעו פילים שבעליהם החלו להכין אותם לאירוע. חלקם עדיין רחצו בפלג מים סמוך ואחרים כבר המתינו בשקט לסיומו של תהליך הקישוט. בעלי הפילים מתורגלים כנראה באירועים כאלה. הם מצליחים לטפס על גבם, להניח מסיכה מוזהבת על מצחם ולהוסיף קישוטי פרחים שונים.


    לפילים תפקיד חשוב

     

    לא הרחק משם ניצבו כמה בובות קלקר, משוחות בצבעים עזים, בגובה של חמישה מטר בערך, שסימלו אלים הינדים שונים. קל היה לזהות את דמותה של דוּרְגָה, אלת המלחמה, עם חרבה נוטפת הדם, את הקלשון של שיווה, האל ההורס ופטרון היוגים, את דמותו הכחולה של וישנו ועוד. לצדם עמדו רקדנים, מאופרים בכבדות, לבושי חצאיות שהונחו על מסגרת ששיוותה להן צורה של אוהל.

     

    לא רחוק משם, החלו לחולל שתי רקדניות. חזיהן השופעים מדי וירכיהן, שהתנועעו במיניות בלתי אופיינית להודו, טשטשו את העובדה שפעם הן היו גברים. נוצות התנוססו מעל לראשים, מצנפות התחרו זו בזו בשלל צבעים, הלמות מצילתיים הרעישה אוזניים. ריח קטורת עלה באוויר. עדיין, השפע החושני הזה, העמוס וגדוש כל כך, לא הגיע לעוצמתו של זה העשיר, המרטיט והמעיק לעתים של הפסטיבלים המוכרים מהצפון. נוח יותר לעיכול.

     

    שילוב של איפוק וטראנס

    מעל הרחבה, בחצר המקדש, הועמד פסל של פרה עשוי אורז. חשבתי על כך, שכל העולם דומה בכמה מובנים: אמא אדמה, אלת הפוריות, אלת הדגנים. כמה גברים נשאו את הפסל בהבעה אדישה משהו. לא חשתי חרדת קודש. הכול היה מאופק, בניגוד לסערת הריקודים שהתחוללה ברחבה.

     

    מאחור הסתדר טור ארוך וצייתן של נשים מבוגרות, צעירות, נערות וילדות, לבושות במיטב בגדיהן ומאופרות בעידון רב. הן אחזו במנחות והתקדמו קלות, בסבלנות אין קץ לעבר המקדש. רוך תנועותיהן, עדינות פניהן היפות, והופעתן המטופחת, היו בניגוד למבטים החמדניים של הגברים המיוזעים, שצבאו סביב המקדש. לפניהם עמדו מתופפים, שחבטו בתופיהם בעצמה הולכת וגדלה וגופם התנחשל בפראות אדירה. הם התחרו זה בזה בעצמת התיפוף, מעודדים ממבטי ההתפעלות, בלהט אקסטטי ממש. עוד מעט ייכנסו לטראנס.

     

    בשלב מסוים החלו הרקדנים לצעוד ברחובה הראשי של העיירה, אחריהם נעו המתופפים ולבסוף צעדה שורה ארוכה של פילים, 35 במספר. כל פיל וקישוטיו, כל פילו ורוכבו המעוטר. על מרפסות הבתים וגגותיהם צבאו המונים, אחרים התגודדו מצדי הכביש והמתינו בסבלנות לבוא התהלוכה. לכפריי הודו אין הרבה הזדמנויות לבדר את עצמם בתיאטרון או בקונצרט.

     

    אירועים כאלה משולים לאיים רעננים ומלאי חיים, בתוך הים הגדול של שגרת חייהם. בדרכנו חזרה לוורקלה סיפר לנו הנהג על ביתו שנשטף בגל הצונאמי הגדול ועל משפחתו שנותרה בחוסר כול. מה נותר לו לעשות, לדלות מעט פרנסה "מן הגורן ומן היקב" ומעת לעת להזדמן ל"פוראם", כדי שתהיה לו גם סיבה לחיות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טור ארוך וצייתן
    צילום: גילי חסקין
    בובות אלילים
    צילום: גילי חסקין
    הן היו פעם גברים
    צילום: גילי חסקין
    ירוק של אורז
    צילום: גילי חסקין
    אין הרבה הזדמנויות לבידור
    צילום: גילי חסקין
    מומלצים