על חינוך ואלימות

האם אלימות פיזית הכי כלי חינוך ראוי? מגונה? רע הכרחי? בישראל של 2007 נראה (לפחות על פני השטח) כי דיון זה הוכרע ללא עוררין, וכי אלימות בכל צורותיה אסורה בשימוש כאמצעי חינוכי, הן בעיני החוק והן בעיני החברה. אולם לא תמיד היה הדבר כך ואף לא לפני שנים רבות. די אם תשוחחו על כך עם הוריכם, ובוודאי עם הורי הוריכם, כדי למצוא לטענה זו אישוש נוסף. אין בכוונתנו לערער על צדקתה של התפיסה הנוכחית, אולם כפי שנכתב כאן בעבר, ראוי כי נביט מדי פעם על עברנו כחברה ועל הדרך שעברנו, ולו על מנת שנוכל להבין טוב יותר לאן לצעוד בעתיד.

באפריל 1959 עלה עניין זה לכותרות, אז דווח מעל דפי העיתונים על מקרה בו גרם אב כוויות לבנו ברגליו, על מנת להמחיש לו בדרך כואבת במיוחד, כי גניבה (במקרה זה של 20 לירות) אינה דבר מקובל. בעקבות אותו אירוע החליטו עורכי העיתון "ידיעות אחרונות" לנהל דיון תקשורתי פתוח בסוגיה - האם אלימות היא כלי חינוכי ראוי? וכצעד ראשון נפתחה הבמה לדעותיהם של הקוראים, אשר התבקשו לתרום מהגיגיהם ונסיונם האישי כהורים ומחנכים. להלן קטעים נבחרים מן הכתבה:

ד.ד, מורה מת"א: "מילה מתאימה, הנאמרת לילד, תיחרת בזכרונו. המכה - תשכח במהרה. בטוחני שהאב שגרם לכוויות ברגלי בנו, לא חינך את ילדו לא לגנוב. ילד זה, על אף הפחד מן הכוויה, עלול לחזור לסורו, כדי להכעיס את אביו ולנקום בו".

א.פ, אם לשתי ילדות מיפו: "המקל יצא מגן עדן. כשאני מרימה את ידי - מבקשת בתי סליחה ומשתדלת להתנהג כהלכה. בלי מכות אי אפשר לחנך ילדים. ילדתי הקטנה, אפילו לאכול אינה רוצה מבלי לקבל מכה קלה. בעלי אינו מכה את הילדות, ואין להן דרך ארץ בפניו. רק אם אני אומרת להן לפני צאתי: תתנהגנה יפה עם אבא, כי אחרת אכה אתכן, רק אז הן מתנהגות אליו כהלכה. קראתי בעיתון כי אפילו גרייס קלי אמרה שיש להרביץ בילדים. אבל בנושא הזה יש לי נסיון רב מגרייס קלי, אני אם כבר שבע שנים".

ש.ס, אם לילד בן 4 מיפו: "יש ובני מרגיז אותי כל כך, עד שאני מכה אותו. אבל זה נועד יותר לארגעתי, מאשר למטרה חינוכית. פשוט איני יכולה להתאפק. חוששתני כי מבחינה חינוכית איני משכנעת אותו במכות אלה".

י.ק, פקיד משיכון רמת אביב בת"א: "הבכורה שלי כמעט ואינה מקבלת מכות. הצעירה - יותר. יש מקרים שבהם מוכרחים להכות ילד ואני מדבר מתוך ניסיון. הילדים, לצערנו, מחונכים ברוח חופשיה מדי. אין להם דרך ארץ. הצברים חצופים בהרבה יותר. אצלי בבית אין הילדים מייחסים בכבוד לאמם, כי היא אינה מכה אותם לעולם".

י.ג, שחקן, זמר וחזן מת"א: "בבעיה זו בדיוק אני מתלבט עכשיו. זו ממש שאלת המלט: להכות או לא להכות? טרם הרימותי ידי על בתי בת החמש וחצי. אך איני יודע אם נכון אני עושה".

ר.מ, אשת שוטר ואם לשניים מרחובות: "המכות אינן אמצעי חינוכי רצוי. אבל כשהאמצעים האחרים נכשלים - הרי יש להרים יד על הילד. אנני מכה את ילדי לעתים קרובות, אך יש ואני נאלצת להזדקק לאמצעי זה, לעתים קרובות יותר עם הקטן שאינו מבין, ולעתים רחוקות בלבד עם הגדולה".

ד.ג, מורה מת"א: " אפשר להשיג הכל ללא מכות. כוחו של מבט רב מכוחה של היד. אני מורה חדשה במקצוע ואין לי עדיין נסיון רב עם ילדים. אך נתנסיתי במשך שנתיים כמורה של חיילים מבוגרים, ובטוחני שאם אתם הסתדרתי בטובות, אוכל להסתדר גם עם הילדים. לדעתי אסור להכות בשום פנים ואופן".

מ.א, פקיד מרעננה: "המכות פסולות כשיטה, אך יש מקרים יוצאי דופן, בהם, דומני, מותר גם להורה וגם למורה להכות. יש ומוכרחים להראות לילד מתפרע שכוחו אינו העליון וכי יש חזקים ממנו. אני את בתי לא הכיתי, אך לא אחת הייתי על סף המעשה. ברגע האחרון נמנעתי, מתוך מחשבה כי זה לא יפתור דבר, וגם משום שהילדה היתה בסדר. בכלל, שאב מכה מכה את ילדו - הרי זה כואב לו יותר מאשר לילד".

י.ד, נהג ואב ל-2 ילדות מיפו: "איני זוכר מתי הכיתי את בנותי לאחרונה, אך יש מקרים בהם אין ברירה. למשל כאשר ילד נכנס להיסטריה ומוכרחים פשוט לעוררו. כל עוד אפשר להסביר לו בטובות - אסור להרים יד. אגב, רק האב צריך להכות את ילדיו ולא האם".

ש.ב, אמרגן מת"א: "אומנם חינכוני בעירק, כי חוסך שבטו שונא בנו, אבל אני מתנגד בהחלט להכאת ילדים. לא אוכל לומר במצפון נקי כי מעולם לא הרמתי יד על בתי. היו מקרים בהם לא יכולתי לשלוט בעצמי ואני מצטער עליהם. אשתי לא נגעה בילדות מעולם".

א.ש, מנהל בית הספר הממלכתי על שם ויצמן ביפו: "אני חסיד השיטה האנגלית, הגורסת כי בבית הספר ממלא המורה את תפקידו של ההורה הנבון. פירושו של דבר, כי במקרים נדירים, בהם נתקלים רק אחת לכמה שנים, כאשר כלו כל הקיצים מותר למורה לתת מכה סמלית לתלמיד. הילדים מעריכים גילוי של כוח. יש ותלמיד המכה את כל חבריו, חייב ללמוד, שיש כוח גדול משלו. בבית ספרי יש לתלמידים חופש ואוטונומיה. אבל הם יודעים גם, כי המנהל אינו רק מורה בעל השכלה מסויימת. הם יודעים שיש לו גם כוח, ותתפלא עד כמה זה מעלה את ערכי בעיניהם. איך אני יודע זאת? הרגשתי בדבר כאשר עזרתי פעם לשאת פסנתר כבד מחדר לחדר. מאותו יום הסתכלו עלי בעיניים אחרות". 

לבלוג "במנהרת הזמן" המלא  - לחצו כאן .