תעשו שלום לאסד

אתר החרמון הוא מקום מוזר. לחלק התחתון שלו מגיעים עשרות אלפי אנשים שלא ראו שלג בחיים שלהם, חמושים בשקיות ניילון שעוטפות להם את הנעליים, שקיות זבל ענקיות שעליהן הם מקווים לגלוש, ועוד שקיות שבהן הם מתכוונים לגנוב שלג הביתה. המשפטים שאתה שומע שם הכי הרבה הם "דיר בלאק את זורקת את זה עלי, אין לי בגדים להחלפה" ו"יו, כמה שלג". בחלקו העליון של האתר, לעומת זאת, יש סניף מזרח תיכוני של הרי האלפים לצידה של חממת גידול לפציינטים של אורתופדים. המשפטים ששומעים שם הכי הרבה הם "זה שלג זה? באוסטריה זה נחשב קיץ" ו"זהירות, אני עובר עם אלונקה". חוץ מזה יש עוד מלא דברים בחרמון - חתולי שלג, סקי, סנובורד - והחל מסוף פברואר, גם ספורט חדש. סנו־קייטינג.

במדינות מתוקנות שיש בהן חורף מתוקן, ולא רק חזאים שאף פעם לא מקיימים וחזאיות שנכנסות להריון בכל פעם שהן כן מקיימות, הסנו־קייטינג הוא לא ספורט חדש. מדובר בניצול כוח הגרירה של עפיפון דמוי מצנח, שמשמש בדרך כלל לגלישה בים, כדי לגרור סנובורד. ובעצם לא רק סנובורד: כל מה שמסתיים ב"בורד" - מסנדבורד ועד סקייטבורד, לא כולל קיבורד - מוזמן להיקשר למצנח ולנדוד עם הרוח. ולמה לגרור סנובורד, אתם שואלים, אם אפשר פשוט לגלוש איתו במורדות העמוסים של אתר החרמון? ובכן, למה לשאול שאלות כשאפשר פשוט לצלול לתוך הרפתקה שעם הרוח המתאימה עלולה להסתיים בריסוק איברים, או סתם בשבי הסורי.

"חמישה מדריכי קייט־סרפינג נסחפו מאתר החרמון לבסיס של צבא סוריה". אשכרה, ככה זה יכול היה להיגמר. כותרת בעיתון, תקרית בינלאומית, מרתפי עינויים, עסקת חילופי שבויים, פדיחה. למעשה, כשישבתי בסלון של עמית ענבר - פעם אלוף העולם במיסטרל, היום מנהל בית הספר לגלישה "קייט־אווי" בחוף בית ינאי, וגם האיש שהגה את הרעיון המטורף הזה - קצת קיוויתי שככה זה יגמר. שאזכה, ולו לרגע, להרגיש איתי אנגל. אבל זה לא נגמר ככה.

בורדינג פס

המדיניות שלנו בענייני תיאום האירוע עם הצבא ושאר הרשויות היתה די ברורה. ליתר דיוק, היא לא היתה. פשוט החלטנו פה אחד, שלי, שאם לא כתוב בשום מקום "אסור להניף מצנחים באמצע אתר החרמון", אז בטח מותר. וחוץ מזה, אם נשאל מישהו אולי נגלה שאסור.

"זוז עוד קצת שמאלה. כן, בערך כזה חזה היה לה" (צילום: עידן גורן)

התוכנית היתה פשוטה: חדירה אל אתר החרמון תחת מסווה של גולשי סנובורד מן המניין, כשבתיקי הגב התמימים־למראה שלנו מוסלקים עפיפונים ושאר ציוד קייט. התו"ל: טיפוס ברכבל, בחירת לוקיישן מתאים מבחינת רוח, ואז פריסה והנפה מהירה של עפיפוני הענק. לטובת המבצע הושאלו לחבורה עפיפונים של "נייש" ו"בלייד", מדגמים שמגיבים בסלחנות לרוחות חזקות; הצטיידנו גם במכשירי קשר, בציוד סנובורד של חברים ובהנגאובר שרכשנו מבעוד מועד. הכל נארז בתיקי גב אישיים, ושעת ה־ש' נקבעה לארבע לפנות בוקר על כביש החוף.

מכאן והלאה הכל היה עניין של מזל. בעיקר קיווינו להספיק לצלם כמה תמונות של הרגע ההיסטורי לטובת הדורות הבאים לפני שפלוגה של אלפיניסטים יורדת עלינו, לפני שחיל האוויר מיירט אותנו, ולפני שמישהו עף לכיוון החבר'ה עם השפמים והחיבה הבלתי מוסברת לגדרות.

"Team מכמורת", צוות המדריכים של ענבר שהתנדב למשימה, מורכב מחבורה שנמצאת בדיוק בגיל הנכון למבצעים כאלה. מספיק מבוגרים כדי להבין שאין טעם להיות גולשי גלים במדינה שצריך ללכת בה מכות כדי לתפוס גל, ומספיק צעירים כדי שיהיה אפשר להגיד עליהם שהם בענף הקייט־סרפינג כמעט מלידה. חוץ מזה הם בשלב המגניב של אחרי הצבא, שבו לאף אחד עוד לא ברור איך הוא יגיב כשיתחילו החיים האמיתיים. החברות שלהם מעידות שכל מה שהם עושים זה לחכות לרוח, לגלוש ברוח, ולדבר על רוח בימים שבהם היא לא נושבת. מזל שבניגוד למצב השלג והגלים, בשנה ממוצעת יש בים התיכון יותר מ־150 ימים עם תנאים ראויים לגלישת קייט. בשאר הזמן אפשר לקחת את הציוד לחרמון, לדיונה באשדוד, לכנרת, לים המלח או לאילת. תלוי ברוח.

אבל זה לא רק מזג האוויר ומצב הרוח שהופכים את הענף הזה לפופולרי כל כך בשנים האחרונות. העפיפון הענק והציוד שמחבר אותו לגולש השתכללו עד כדי כך, שהם מאפשרים שליטה כמעט מוחלטת במידת הניצול של הרוח לתנועה אופקית או אנכית, שזה אומר "לנסוע" או "לעוף". נשמע מסובך, אבל מתברר שבתוך שמונה שעות אפשר ללמד כל ילד לשלוט בעפיפון הזה - מה שיעניק לו שלל דרכים יצירתיות לשבור לעצמו את העצמות.

ייאמר לזכות אנשי הצוות של "Team מכמורת" שהם מודעים וערוכים לכל הסכנות האפשריות. ההכנות היו כל כך קפדניות שהן באמת הזכירו מבצע צבאי, ולא שאני זוכר איך נראות הכנות למבצע צבאי. למעשה, המבצע היחיד שאפשר לדלות מהעבר הצבאי שלי קשור בניסיון כושל של שקמיסט להיפטר מעודפים של בורקס במחירי עלות, אבל ללא ספק היתה אווירה מבצעית. גם החושים העיתונאיים שלי זיהו שיש כאן משהו מיוחד. או ששמו לי משהו בקפה, אחד מהשניים.

יום שטוף שמש ציפה לנו, ואתרי האינטרנט הנכונים ידעו לבשר על משבים לא סדירים של רוח מערבית קלה עם פוטנציאל להתגברות בשעות הצהריים. החדירה אל אתר החרמון התבצעה כמתוכנן, וכשירדנו מהאוטובוס מול סדנת הרכב היחידה בצה"ל שבה מגרזים חתולים, השתדלנו להיטמע באוכלוסייה האזרחית. היא מצידה ניסתה לרמוס אותנו, אז התפצלנו לשני כיוונים שונים כדי למצוא מקום שהוא גם שומם יחסית, גם שטוח וגם חשוף לרוחות. בתוך פחות משעה אותרה הנקודה. כעבור שעתיים של דשדוש, התרסקויות ותאונות גלישה מינוריות, התכנסנו מיוזעים ומתנשפים על כמה סלעים מעל עמק מושלג לצד אחד המסלולים.

זה היה הרגע שכולם חיכו לו. סשן הסנו־קייטינג הראשון בישראל עמד לעלות לאוויר.

פקח אני פורק מצנח

המשאבות נשלפו מהתיקים, המיתרים הארוכים נפרשו, ותוך דקות עפיפון אחד כבר היה בשמיים. זהו. משק כנפי ההיסטוריה הורגש לשנייה אחת מעל רכס החרמון - והביא איתו את אחד מפקחי הגלישה של האתר, שביקש מאיתנו בנימוס להתחפף. הוא הסביר שהתצפית במוצב העליון זיהתה את המצנחים שלנו, ואם אנחנו לא רוצים להסתבך אז יאללה, הביתה. הסורים על הגדרות.

רגע, רגע, לא כל כך מהר. מדובר בטעות אופטית. מה שאתה רואה, אדוני, זה לא מצנחים. מדובר בעפיפונים. אתה יכול להרגיע את העיניים של המדינה, זה לא עף לשום מקום. מסוכן? מה פתאום, זה בטוח כמו סקי, וחוץ מזה אנחנו מחוץ למסלול. מאושר? בטח מאושר, תראה אותו, הוא עושה סנובורד בעלייה.

באותו הרגע סחב העפיפון את אחד הגולשים במעלה אמבטיית השלג לקול תשואות החברים. תוך כדי השיחה עם הפקח גם העפיפון השני עלה לאוויר, אבל הרוח ירדה קצת. זה היה זמן טוב לאלתורים: החבורה טיפסה על שולי העמק דמוי האמבטיה כדי לנצל את התנאים לתרגילי קייט־סרפינג שאי אפשר לעשות במדינה שבים שלה אין גלי ענק, ואחר כך לגלוש במורד. היה אפשר לראות שהם כבר התרגלו לתנאים. לאט־לאט התחילו להגיע גם התרגילים מעולם הסנובורד. פה קפיצה, שם קפיצה עם בקסייד של 360 מעלות, קצת אחר כך התרסקות עם כל הפרצוף לתוך השלג. תענוג.

בשולי המסלול הצופה לעמק שלנו התחילו להתקבץ גולשים ולשאול שאלות. הפקח המופתע צעק כמה דברים אל מכשיר הקשר, מישהו צעק לו משהו בחזרה, וניכר היה שאף אחד מהם לא ממש מבין מה נושא השיחה. ואז הוא הבטיח שהוא יחזור בעוד עשר דקות. ואז הוא נשאר יחד עם שאר הסקרנים כדי לראות את הפסיכים שלנו עושים היסטוריה.