לא-פופולרי מהסוג הרע
לא צעד נועז ושנוי במחלוקת דירדר את אולמרט בסקרים, אלא תופעות דומות לאלו שפקדו את נתניהו וברק בשלהי כהונתם
נאומו
של ראש הממשלה, שנישא במועצת מפלגתו קדימה, הוא מלאכת מחשבת שמעידה על תחכומו של נושאו. הוא מצליח להראות את כישלונו הצרוף כיתרון וכמעלה על-ידי טענתו, כי הוא עצמו בחר באי-פופולריות - בחירה שמבדילה לכאורה בין פוליטיקאי לבין מדינאי ושמעידה על יכולתו להעדיף את העתיד ואת שיקולי הטווח הארוך על פי חיי הרגע והרווח הזמני. הראייה הזאת יפה וראויה, אך יש בה בעיה זעירה - היא כולה מצג שווא, שנובע מטשטוש מכוון בין שני סוגים של אי-פופולריות בקרב ראשי ממשלות בישראל.
הסוג הראשון נובע מצעד אמיץ, שמטרתו לשנות את נתיב ההיסטוריה של המדינה - הגם שהוא מעורר זעם אצל מתנגדיו. דוגמה מובהקת לכך היא החלטתם של בן-גוריון ומשה שרת לקיים מגעים עם גרמניה המערבית על השילומים. ההחלטה הביאה להתפרצות נחשול אדיר של האופוזיציה בשמאל ובימין. בעיניה, הם חיללו עיקר מקודש: חרם מוחלט על הגרמנים "עד קץ הימים", ואכן הפופולריות שלהם, ובמיוחד של בן-גוריון, הייתה אז יותר נמוכה מים המלח. גורמים בימין ניסו לעשות דמוניזציה של דמותו: אנשי תנועת החירות טענו שהוא רודן שעומד בראש "ממשלת דמים". אך למרות זאת נחתם הסכם השילומים, שהציל את מדינת ישראל ממשבר כלכלי אקוטי שעלול היה לאיים על עצם קיומה.
דוגמה נוספת היא לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים. הוא החליט כי יש לפתוח במלחמה רק אחרי מיצוי כל הצעדים המדיניים. עמדתו הייתה מאוד לא פופולרית בקרב חוגים רבים - באופוזציה, בתקשורת ובמיוחד בצבא, והוא עצמו שילם עליה מחיר כבד ביותר: הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כשר הביטחון. אך היום ברור לחלוטין כי צעדיו והחלטותיו היוו תנאי מרכזי לניצחון הגדול במלחמה. גם החלטתו של בגין לפנות את יישוביי חבל ימית תמורת הסכם שלום עם מצרים הייתה לא פופולרית בקרב המחנה שתמך בו שנות דור, אך היא שינתה את כל מהלך תולדותינו.
הסוג השני נובע ממקור שונה לחלוטין: תחושת הציבור כי המנהיג הגיע לסוף דרכו. היא עלתה לנוכח שקיעתם של שני ראשי הממשלה, שהם בני-דורו של אולמרט: בנימין נתניהו ואהוד ברק. אצל הראשון, לאי-פופולריות גרמו היהירות, ההסתה הפרועה ("השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים") והיעדר היכולת לנהל את ממשלתו - נטישת כל שריו הבכירים הייתה עדות חותכת להתנהלותו הקלוקלת. אצל השני זה קרה בגלל המסר המרכזי ששידר - אני ואפסי עוד - שהיווה גורם מכריע בריסוק מעמדו הציבורי. עדות לכך היא תהליך פירוק ממשלתו לנוכח נסיעתו לפסגת קמפ-דויד - הוא סבר כי ניתן לאשר הסכם שלום קשה וטעון דרך פנייה ישירה לציבור הרחב, מאחורי גבן של הממשלה והכנסת.
האי-פופולריות אצל אהוד אולמרט היא מהסוג השני. כמה גורמים יצרו אותה: מינויו של עמיר פרץ גיבשה מודעות כי אולמרט מוכן להקריב את הביטחון למען רווח רגעי; המלחמה עצמה ודרך החלטת פתיחתה; מעורבותו באין-סוף פרשיות מפוקפקות. אך מעבר לכל זה, דבר משמעותי ביותר פגע במעמדו ובדימוי בעיני הציבור: התעלמותו ממחויבותו העיקרית בימי הבחירות - מימוש שלב נוסף בתהליך ההתכנסות כצעד לקראת עיצוב הגבולות הסופיים של המדינה. עתה, רק כמה חודשים אחרי הבחירות, היא נעלמה כעשן, והוא עצמו עומד מול בוחריו עירום ועריה, בלי דרך, מצפן, סדר-יום ומטרה - חוץ משרידות בשלטון. אילו ניסה לממש את הבטחתו, הייתה לו הצדקה לדבר על אי-פופולריות של מנהיג אחראי ונחוש. אלא שעתה הוא ראש ממשלה שעתידו המזהיר נמצא בעברו, ושפוסע במהירות אל סופו. האי-פופולריות שלו היא חלק אינטגרלי של התהליך העגום שמתחולל אצלו - ולא עדות למנהיגות איתנה, שמסוגלת לפרוץ דרך חדשה בקורותינו.
פרופ' ויץ הוא ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
עתידו בעברו: אולמרט במועצת קדימה
צילום: ניב קלדרון
מומלצים
