שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לוקח בהליכה
    כדי לראות את הארץ, כדי לחפש חברים שנעלמו לו לפני שנים, כדי לפגוש את עצמו רגע לפני גיל 50 - איל חלפון החליט לצאת למסע בשביל ישראל. ואנחנו לא מתכוונים לזה במובן של למען המולדת, כן?

    כשרק התחלתי לחשוב על המסע הזה - מעין מסיבת יום הולדת 50 מתמשכת ומרובת קילומטרים לאורך שביל ישראל, ולאורך חיי - היה לי ברור שאחרי כמה קטעי חימום עם המשפחה ועם עצמי, הראשון שאני מזמין להצטרף אלי הוא ארצ'ן.

     

    ארצ'ן היה פעם החבר הכי טוב שלי. היינו נפגשים כל בוקר בשמונה בדיוק, מבלים יחד עד ארוחת הצהריים, מחליטים לאן הולכים הפעם - אלי או אליו - ומשחקים באינדיאנים וכוחות נחתים עד שהשמש שקעה. אז היינו מלווים אחד את השני הלוך ושוב במעלה הגבעה והשדה ושני הכבישים שהפרידו בין הבית שלי לבית שלו. הולכים עד אליו, חוזרים עד חצי הדרך, שבים אליו, ושוב לחצי הדרך. אם אמא שלי או אמא שלו לא היו מתערבות, זה לא היה נגמר עד הבוקר. היינו אז בני ארבע וחצי, גרנו בשיפולי שיכון עצבני בכניסה לנתניה, הלכנו לגנון של הגננת מוסיה, ולארצ'ן קראו אז עודד גושר.

     

    להוציא פגישה מקרית חטופה בתל אביב לפני כ־20 שנה, לא התראינו מאז ימי הגן. עכשיו אנחנו עומדים ליד גדר בקר עקומה מול מצודת כ"ח בגליל העליון, ומחפשים את תחילת השביל. אני עם הקרחת שלי, הוא עם הקרחת שלו, ושנינו עם זיכרונות רחוקים של ילדות מאושרת. על מה חשבנו אז? מה חשבנו שנהיה כשנהיה גדולים? בטח לא שנשוב וניפגש רק כעבור כמעט 50 שנה. בטח לא שנהיה עם קרחת.

     

    הנה הסימן, על העמוד החלוד ההוא. כחול, כתום ולבן, הצבעים הרשמיים של שביל ישראל. מעבר לעמוד יש שביל שעוקף את נבי יושע ומתפתל דרומה. ארצ'ן - שכמעט עד סוף הדרך אוכל לקרוא לו רק בשמו הקודם, עודד - מתעקש שנרד לקבר עצמו. שנשב שם קצת. במדריך כתוב שביקור בקבר הזה, הקדוש לעדה הדרוזית, הוא סגולה לזוגיות מוצלחת. זה בהחלט משהו שהוא ישמח לקחת איתו כברכת דרך. הוא, וגם אני. 20 שנה לא התראינו, וזה הדבר הראשון שאנחנו עושים: יורדים לקברו של נביא דרוזי ושואפים ברכת הוא והיא. גם על זה בוודאי לא חשבנו כשהיינו ילדים.

     

    הר הברכה

    בתחזית מזג האוויר אמרו שזה יהיה יום חם מהרגיל, ועם כל הכבוד לזוגיות ולמסורת הדרוזית, אנחנו מזדרזים להמשיך כדי לנסות לטפס אל פסגת קרן נפתלי. גם במפה וגם במבט הפסגה נראית מדאיגה למדי, אז רצוי לצאת אליה לפני שהשמש תצא מההרים ותהפוך את העלייה למעיקה עוד יותר.

     


    איור: צחי פרבר

     

    עניין הטיפוסים, העליות, השבילים המתפתלים מעלה, היה ללא ספק אחד השכיחים בשיחות הטלפון המקדימות למסע הזה, שהוא מין מאסף פרטי לאיתור חברים נשכחים. יהיו עליות? הרבה? תלולות? ארוכות? אחת אחרי השנייה או רק אחת וזהו? מילא שלא התראינו כל כך הרבה שנים, הם אומרים לעצמם, אבל עכשיו הוא גם הולך להרוג אותנו באיזו עלייה רצחנית. כמעט כולם ניסו לברר מה הקטע המישורי ביותר, ואם הם יכולים להצטרף רק לירידות. רק להפסקות הקפה? רק לנקודת הסיום?

     

    בסופו של דבר, העלייה לקרן נפתלי, חדה ותלולה ככל שתהיה - ממש כמו עליות רבות אחרות בהמשך הדרך - זה לא מה שישבור אותנו. קילומטר מיותר אחרון בשביל מישורי בשתיים בצהריים עם שמש שמנפחת את הרקות, זה בהחלט חתיכת ייאוש; אבל ירידה ארוכה שהופכת סחוסי ברכיים לצימעס, זה כבר משהו שגורם לך לרצות לוותר על כל העסק הזה ולהצטער על הרעיון המטופש של צעידה לאורך מאות קילומטרים עם החברים שהכרת ושכחת בדרך.

     

    עליות מפחידות בעיקר בתחילתן. כשהפסגה רחוקה, השביל מתפתל וסופו אינו נראה. הדרך עצמה - אם הולכים במתינות, לא ממהרים אבל גם לא עוצרים - אינה נוראית. והסוף, הקצה, הפסגה, תמיד משתלם. במיוחד בקרן נפתלי. בבת אחת, אחרי כמה מאות מטרים של נשימה מוגברת וראש כבוש באדמה, נפתח לפניך מופע נוף ממעוף ציפור. עמק והר. שדות. בריכות דגים. מרחבים. העין, שהתרגלה לחיים עירוניים עצלים עם תצפיות חסומות וטווחים מגוחכים, משחררת שרירים חלודים. כמה שלא תהיה עייף, וכמה ששותפיך לדרך לא יהיו ציניים, בקצה העלייה כולם מחייכים. וואו, איזה יופי.

     

    הנה החרמון ועמק החולה המוכרים. והנה כמה פחות מוכרים: הר דישון, הר זמר, הר צבי והר יחמור. מפריסי פרסה העניקו את שמם להרים כאן כמחווה לנחלתו המקראית של נפתלי - זה שאביו, אבינו, יעקב, בירך וניבא את עתידו כ"איילה שלוחה", רגע לפני שעצם את עיניו וחתם את ספר בראשית. וכאן, על הקרן הזאת שאני וארצ'ן יושבים בצל האלות האטלנטיות שבראשה, היה בתקופה הרומית מקדש הלניסטי קטן. והיה גם כפר יהודי בתקופת המשנה והתלמוד. ועמדת תצפית של הצבא הבריטי. ומשלט של ההגנה.

     

    אין ספק ששביל ישראל - גם אם הוא לא בליגת העל של שבילי העולם, גם אם יש ארוכים, נישאים ומיתולוגיים ממנו, ויש - מקפל בתוכו ומוביל אותך אל היסטוריה עשירה מאין כמוה. תקופת האבות וימי הרומאים, אחרי חורבן הבית ולפני הקמת בית לאומי. נוודים, עובדי אלילים, לומדי תורה, מגיני ארצם. ואני וארצ'ן, על אותו פיסטין, מחכים שהמים על הגזייה ירתחו.

     

    מה שהיינו פעם מזמן

    קשה להפריז בעוצמת החברות שהיתה בינינו כילדים קטנים. ולא פחות מכך, בהשפעת ארבעת הוריו של ארצ'ן על חיי. כן, היו לו ארבעה הורים, או ככה לפחות חוויתי אותם כילד בן ארבע. אמא אילנה ואבא מנחם, הוריו הביולוגיים, ואמא יחידה ואבא יאק, השותפים שלהם לקומונה העירונית. קומונה של ארבעה עוזבי קיבוץ אנגלוסקסים, שבתחילת שנות ה־60 התמקמו להם מכל המקומות בעולם דווקא בנתניה. לא באורגון או ברישיקש. בנתניה. גבעה ושני רחובות מעבר לשיכון העצבני.

     

    שם למדתי איך מאכילים גדי מבקבוק; כיצד היו פרוסים חייליו של הגנרל קאסטר בקרב המכריע נגד אדומי העור; למה גן ילדים הוא מקום שנועד לילדים ולא למימוש תפיסות חינוכיות של ההורים שלהם; ומה קורה לשוקו חם כשמכניסים לתוכו קוביית קצף שנקראת מרשמלו.

     

    הקומונה העירונית של אילנה, מנחם, יחידה ויאק, יצרה כל מיני דברים מיוחדים וראשוניים. למשל בית דפוס לעבודות משי, סטקייה עם תפריט מהפכני, ואפילו נבחרת כדור מים בעיר שדיברה רק כדורגל. עד היום קשה לי להבין איך דברים כאלה קרו דווקא בנתניה. אבל הדבר הכי חשוב שהם הקימו היה גן ילדים. לא גן של גננת כזאת או גננת אחרת, אלא גן שבאמת היה של הילדים.

     

    גן במעגל קראו לו. מכל מוסדות החינוך שהכרתי, זה ללא ספק האחד שהייתי רוצה לילדי. לא מעורבות הורים, אלא מעורבות ילדים. אחריות ילדים. וחירות שרק ילדים יכולים לקחת כמוה לידיים בלי להתבלבל.

     

    בימים אלה גר ארצ'ן בדירת חדר - אולי חדרון יהיה מונח מתאים יותר - במושב ליד נתניה. כיור, ארונית, מיטת יחיד, גיטרה ומנורת קריאה. נזיר במחסן. את פרנסתו הוא מוצא מעבודות מזדמנות כחשמלאי. כשאמא שלי צריכה להחליף נורה או לתקן שקע שבור, היא מזמינה אותו.

     

    כשנפרדו דרכינו, בגיל שש או שבע, הייתי בטוח שהוא יהיה צייר, כי הוא צייר כל כך יפה. לפחות בעיני. כשהוא עצמו היה גדול יותר, היה לו ברור שהוא יהיה מהנדס אווירונאוטיקה. זה גם מה שהוא למד בטכניון בחיפה, עד שהוא פגש את אושו. ההוא מפונה. גורו רב עוצמה ובהחלט שנוי במחלוקת, רק לא מבחינת ארצ'ן כמובן. מאז חייו השתנו, וגם שמו. לא עוד עודד, אלא ארצ'ן, שפירושו "ברכה שהתקבלה".

     

    ירדנו מקרן נפתלי, ועל פי התכנון היינו צריכים להיות תוך דקות על שביל שיורד לנחל דישון. אלא שבמקום שביל היה שדה חרוש. ובמקום סימן דרך היו כנראה שיחים. ובמקום לפנות שמאלה פנינו ימינה. ובמקום להגיע לאפיק הנחל אחרי כמה דקות, הגענו לשם אחרי שעה ארוכה בין שדות חרושים וגדרות אבנים שהפרידו בין מטע כזה לאחר.

     

    עוד אטעה פה ושם לאורך השביל, שדווקא מסומן היטב, אבל לטעות הזאת - ביום לוהט, עם שמש שכל רגע עולה עוד אל מרכז השמיים - שמורה זכות ראשונים. רתחנו כהוגן, והחלטנו לשבת בצל עד שהשמש תתחיל לרדת מעבר להרים. הרי שום דבר לא בוער, חוץ מאיתנו.

     

    דיברנו על עוגות החמאה ועוגות הבננה שהכינה יחידה, האמא השנייה של ארצ'ן. עד היום, כשאני רוצה לבקש מאמא שלי משהו מיוחד, זה תמיד עוגת החמאה ההיא עם שקד קלוי לכל פרוסה. דיברנו על אחיו הצעיר של ארצ'ן, שהוא יותר כמו אח גדול עבורו, עם בית מסודר, משפחה וילדים. דיברנו על הוריו והורי, ואיך הם מתמודדים עם הפנסיה, הזיקנה, החיים בגיל שבו אתה מתחיל לחפש לעצמך מטפל פיליפיני כדי לא להיות לגמרי לבד.

     

    הליכה ברגל במסלול ארוך וקבוע מראש - מעבר לכל מעלותיה, מראות הנוף והשהייה בטבע שכבר שכחת מקיומו - מספקת לך שפע של זמן לדבר אחד עם השני. השביל מייצר אינטימיות. מאפשר לך לספר למישהו שהכרת לפני המון שנים עד כמה הבית שלו היה משמעותי עבורך. מאפשר לך לשמוע בנחת שרק בשנים האחרונות הוא התחיל להבין עד כמה מיוחדים, ואפילו מהפכניים, היו הוריו. ולא, הם לא קוראים לו ארצ'ן. רק עודד. שם יפה ואופטימי לא פחות מזה שנתן לו הגורו מפונה.

     

    ספירת בלאי

    השמש ירדה והמשכנו ללכת. שעה ועוד שעה ועוד שעה לאורך נחל דישון. לא במקרה הערוץ הוא להיט בקרב מטיילי הארבע על ארבע: השביל רחב, קירות הסלע גבוהים והצמחייה ירוקה. ברגל זה קצת מייבש וחד־גוני.

     

    מפרק הירך של ארצ'ן כבר מתחיל לנדנד, ולי מתפתחת שפשפת. אני רושם לעצמי להוסיף משחה נגד שפשפת להמשך הדרך, שתצטרף לזאת נגד הפטריות, העור סדוק, העקיצות, הטחורים, השפתיים היבשות וקרם ההגנה לפנים. בטח יש עוד כמה ששכחתי וכמה שעוד יתווספו. באמת שהייתי צריך לעשות את המסע הזה בגיל 20. אז, כל מה שהייתי צריך זה משחת שיניים. לפעמים גם זה לא.

     

    בקצה הדרך כבר ממתינים לנו זוג חברים של הורי, חברי קיבוץ יראון, שהתנדבו או נודבו לאסוף אותנו. גם זה משהו שהשביל מספק לך. מכרים רחוקים, אנשים שבקושי הכרת - בני מחזור של אימי מהגרעין, במקרה הזה - שמוכנים לעשות סיבוב גדול רק כדי להביא אותך מפה לשם, מקצה הדרך לרכב שנשאר בתחילתה, העיקר שתוכל להמשיך לצעוד בשקט.

     

    ואולי זה לא הם, אלא אני, עם העקשנות שקפצה עלי והנחרצות הלא אופיינית: לצאת לדרך, וגם לסיים אותה. אם רק אתגבר על השפשפת הזאת, ועוד כמה בעיות קטנות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    נחל דישון. "ברגל זה קצת מייבש וחד־גוני"
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    מומלצים