לגעת ביהלום
לנסוע בביזנס לחו"ל, לראות מופע עליז מהשורה הרביעית ולפגוש את בר רפאלי בדרך חזרה. עבודה מלוכלכת, אבל מישהו חייב לעשות אותה. סמדר שילוני טסה לאירלנד לראות את "מאמא מיה"
בסופו של דבר הפינאלה של הגיחה הזאת הפכה למיין אישיו. אני חזרתי עם המון תמונות מקסימות מאירלנד, ליאו ובר השאירו בקושי תמונה אחת, אבל הנוכחות שלהם בטיסה חזרה לארץ עוררה פה מהומה, יותר מכל המאמאמיות שיבקרו פה אי פעם. ליבי עם האנשים הנחמדים באורנג', שכל כך התאמצו והשקיעו בפינוק של חבורת עיתונאים מגדרית מאוד, אבל היהלום והחברה הנוצצת שלו גנבו להם מתחת לאף את ההצגה.
כן, לנסוע בביזנס לחו"ל ולהתאכסן במלון די מפואר, לאכול במסעדות יוקרה ולראות מופע עליז מהשורה הרביעית. עבודה מלוכלכת, אבל מישהו חייב לעשות אותה. כדי שההנאה לא תעלה לנו לראש יותר מדי, תפרו לנו את המדריכה ג'וזפין, שהקיאה למקרופון באוטובוס את החומרים הרגילים שמלהיבים מדריכות תיירים – איזה אחלה ג'וני לוגן, העובדה שבדאבלין יש היום ארבעה מליון תושבים (ועד לא מזמן הם נהגו להגיע לגיל 30, ואז עזבו את העיר או מתו), וכמובן ההמלצות הרגילות, על איפה כדאי לנו לשכור משרד אם במקרה נמצא את עצמנו גרים בעיר ועובדים בעריכת דין.למרבה הפאן, הסיבוב הזה כלל גם שיטוטים עצמאיים בעיר (הבחור הכי פופולרי: זה עם המפה של סניפי H&M), וכינוס חזרה לפני המופע. מאותו הרגע האנשים הנחמדים מלמעלה עשו הכל כדי שנגיע ל"מאמא מיה" הכי מפויסים בעולם. זה התחיל מסיבוב במבשלת של גינס, שם שתינו בירה וריירנו על חבורת סקוטים בחצאיות. משם היידה לארוחת גורמה עם מארק ליברברג, איש נחמד בן 60 בקירוב, שמחזיק בזכויות על ההפקה הספציפית הזאת של המופע, ככה שכל מה שהוא אומר להם הם מייד חייבים לעשות. אפילו לבוא לישראל.
מארק ליברברג. האיש שנתן לקט סטיבנס את הקוראן הראשון שלו, שגרר אחריו התאסלמות, האיש שכמעט הביא לכם את דפש מוד בקיץ האחרון, האיש שכבר ראה את "מאמא מיה" איזה 30 פעם, אבל תוך שעה מעכשיו ירים את הידיים באוויר כמו אחרון הגרופיות, בכל פעם שעל הבמה יתחיל עוד שיר של "אבבא". בינתיים הוא משעשע אותנו בארוחה עם סיפורים על שועי עולם כמו אנני לנוקס (אתמול הוא ירד איתה על בקבוק וודקה כי היא בדכאון מהתדרדרות היחסים עם בעלה) או מראה לנו smsים שקיבל מבילי ג'ואל ("אני אחזיר לך תשובה ברגע שאני אתייעץ עם בילי" היתה התשובה של ג'ואל על הצעה עסקית שליברברג העביר אליו. כן, לא רק לאוהד נהרין יש אישיות ספייר במשרה מלאה). אחרי שכולם שתו המון גררנו את הקיבות שלנו מהמסעדה למופע עצמו. מבושמים מכדי להתנגד, שבעים מכדי להחצין התלהבות, אנחנו נוחתים בלאונג' שמאחורי הקלעים ומרגישים בעיקר חשובים נורא.
פייר, אם לוקחים אותי כדוגמה, בחורה עם מודעות דיסקו-פופ מפותחת שבכל יום נתון מעדיפה את "דאנסינג קווין" על הפינגווין, שבחורה כמוני תהנה ממופע כמו "מאמא מיה", זאת לא כזאת חכמה גדולה. בעד אותו הכסף יכלו להשאיר אותי במלון ולהשמיע לי את "אבבא גולד", הייתי מאושרת באותה מידה. "מאמא מיה" עושה הרבה טוב לאנשים שאוהבים את "ABBA", ושיש להם פינה חמה בלב לכל מה שקשור בטראש-פופ. בכל זאת מדובר במופע מלא צבעים, תלבושות ואנרגיה חיובית - זה לא "גשר" פה, לא מדובר בסוגה עילית ואף אחד לא מתלבט פה מה נעלה יותר. כל בנאדם באולם יעשה לעצמו חוקן לפני שהוא ישא באורך רוח חיצי גורל אכזר. הו לא, אנחנו באנו לפה כדי ליהנות. ייסורים מתוחכמים זה פופטיץ.
הפקה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות
תרופת סבתא שלא מאכזבת
כן, ברוכים הבאים לקאמבק של הפופ-טראש. הפעם נעשה את זה בסטייל, בלי רגשות אשם, בלי בושה, ונשים על זה את כל הכסף שהרווחנו בהיי-טק. הפעם נאהב את זה במודע ונישאר אינטליגנטיים תוך כדי. בזמן שהסמית'ס והקיור קורסות לתוך עצמן, אנחנו נלבש פאות צבעוניות ונקפוץ כמו משוגעים בעלילה טפשית ומענגת. זה כבר קרה פה בארץ עם "מרי לו", המחזמר שהחזיר לנו את צביקה פיק (ותודה לאל על זה), וזה יקרה לכם עוד פעם עם "מאמא מיה". זאת אומרת, אם תצליחו להשיג כרטיסים, כי רוב ההצגות כבר סולד אאוט ולא הוסיפו הופעות. אני זוכרת שביציאה מ"מרי לו" מישהו אמר שאם הוא היה רוצה לשמוע את השירים של צביקה פיק הוא היה הולך להופעה. אז זה די ממצה את העניין, חוץ מזה שהופעה של "ABBA", למרבה הצער, כבר אין בנמצא.כל זה לא אומר, אגב, שהבריטים הנחמדים שמגישים לכם את "מאמא מיה" לא נותנים לכם את הנשמה. זה מופע מושקע (100 טון ציוד ימצאו את דרכם לארץ), עם תזמורת חיה ושחקנים עם מנעד קולי מרשים, כאלה שאפשר להבחין שהם זוכרים איך נראה תיאטרון איכותי מהצד של הבמה. וגם אם חלק לא קטן מהמופע נראה כמו פארודיה על הרעיון, זאת פארודיה שעושה הרבה כבוד למקור. פארודיה טובת לב ואוהבת, שלא באה להגחיך, חס וחלילה, אלא עושה את מה שיותר טוב שכולכם תעשו, בשלב כזה או אחר בחיים: לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הקהל מגיב אותו הדבר: הרבה אנשים שכבר מזמן עברו את הגיל שלי, ואני בכל זאת כבר דפקתי פז"מ לא קטן, עומדים באולם ומדקלמים את המילים של 22 הקלאסיקות של "ABBA" שמשולבות במופע. בכיף שלהם.
בסוף לוקחים אותנו למסיבת עיתונאים עם השחקנים. לא שמישהו מבין מה אנחנו יכולים לשאול אותם, חוץ מאיך ביורן בחיים ומי לדעתם רצח את אגנטה פלאסקוג. אנחנו לא מכירים אותם, אבל בכיף נוציא אותם לסיבוב דאווין בתל אביב ונכיר להם את הבחורות הכי יפות בעולם, איף דאטז וואט איט טייקס. מסופקים (היה עוד אלכוהול מאחורי הקלעים) אנחנו חוזרים למלון, ולמחרת עולים על טיסה הביתה, רק כדי לפגוש שם אתם יודעים את מי.
אז זהו. אם אתם אוהבים את ביורן, בני, אגנתה ופרידה, "מאמא מיה" בשבילכם זה כמו תרופת סבתא שלא מאכזבת. אם לא – יותר טוב תתפסו שידור חוזר של "שבעה חטאים" או משהו. אם אתם עדיין קצת מתביישים, תזכרו ש"אבבא גולד" היה אחד האלבומים האהובים על קורט קוביין, ושאביב גפן מוכר דיסקים ב"ארומה". ואם אתם מחפשים את הזווית הציונית, בסוף המערכה הראשונה יש ריקוד אחד שדומה לאללה ל"הורה".
"מאמא מיה!" תגיע לארץ ביוני, ההופעה הראשונה מבין 24 תעלה ב-12 ביוני. לא תתווספנה הופעות, כי ההפקה כבר מחוייבת להופעה ביפן.
- הכותבת היתה אורחת מטעם חברת אורנג'
"מאמא מיה". הקאמבק של הפופ-טראש
מומלצים
