להעביר את המציאות דרך מסננת

ייפוי כוח. החיים הם אינסוף התרחשויות שקורות בו זמנית

"מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את היאוש הגדול,/ את הנשיאה המוזרה בעל/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,/ היא העבדה הפשוטה, החותכת,/ שאין לנו בעצם לאן ללכת". מול המילים הישירות, הבהירות, של דוד אבידן, ניצבת בהתרסה שורת רקדנים. על הבמה השחורה, הבגדים היומיומיים הקיציים, מורדים בצבעוניותם נגד קדרותו של הטקסט שמקבל בהכנעה מכופפת את עול החיים.

יצירתו החדשה של הכוריאוגרף רמי באר, "ייפוי כוח", נולדה ממילותיו של אבידן שמהדהדות לארכה בחלל, קצובות כמו שעון חול שמבשר על המלחמה האבודה נגד הזמן. "רק גופנו זקן מיום ליום,/ ואנחנו נהר לאור היום, / לזרם יחידי, יחידי לזרם,/ מה שמצדיק, שמצדיק את החלום,/ מה שמצדיק את היאוש הגדול,/ מה שמצדיק יותר מכל". התנועות חדות. הפנים חתומים, קשים, נטולי רוך. "כבר שנים שהשיר הזה של אבידן שוכב לי במגרה, מחכה לתורו", אומר באר בראיון ל-ynet לקראת הבכורה העולמית של היצירה שתפתח במוצאי שבת הקרוב את פסטיבל האביב בראשון לציון. "אני חושב שהוא אומר הכל, נושא בתוכו את הסתירות שיש בחיים, את הפסימיות ואת האופטימיות", הוא מוסיף.

באר: יש בי רצון לומר משהו על הקיום שלנו כפרטים וכחברה

למרות ההישענות על הטקסט, מדובר ביצירה אבסטרקטית ששוברת במכוון קו סיפורי רצוף. "חיפשתי דרכים להשתמש בשיר בתוך יצירה שהיא אבסטרקטית, אבל גם לא לגמרי אבסטרקטית", אומר באר ומסביר, "לצד הקומפוזיציה, האסתטיקה, התנועה, המוזיקה, התאורה, הטקסט ושילוב של כל האלמנטים, יש בי רצון לומר משהו על הקיום שלנו כפרטים וכחברה. זה לא ניסיון לחנך או ללמד, אלא נקודות למחשבה וסימני שאלה שהעבודה מציפה".

בתיאטרון יש מה שנקרא מחזה - חלום ואצלך, אם מתייחסים לכוריאוגרפיה כמו לטקסט, אתה מחפש את החומר הזה של תנועה שהיא חלום

"מאוד במודה היום לייצר Non-Dance או Non-Esthetics ולהציב את החיים ואת היומיום כמו שהוא על הבמה, כלומר לא לייפות. אני לא מחפש אסתטיקה מיופייפת, אבל אני כן רוצה שמה שיגיע לבמה יעבור דרך פריזמה ולא יועתק אחד לאחר מהיומיום לבמה. אני מודה לזה שזו גישה 'לא אופנתית', אבל אינטואיטיבית, זה מרגיש לי נכון. אמנות, מבחינתי, חייבת להעביר את המציאות דרך מסננת בשביל ליצור קסם. אני לא מתכוון לזיוף או לטריקים אלא לטרנספורמציה שבסופה ייווצרו עולם בעל משמעות".

משחק בין איזון לחוסר איזון 

הפרעות קשב

ביצירתו החדשה מתנייע באר בין איזון לחוסר איזון מובנה. מבחינה ויזואלית הוא מפזר התרחשויות בחלקים שונים של הבמה ומאלץ בכך את הצופה לחלק את הקשב. בתוך מכלול היצירה הוא נותן מקום רחב לדואט בין גבר לאשה ובכך יוצר דיסוננס פנימי בין המקטעים שמרכיבים את העבודה. הוא שולח הפרעות מכוונות, כמו רקדנית שכמעט לכל אורך היצירה רצה במקום עם הגב לקהל. "זה נכון שיש כאן משחק בין איזון לחוסר איזון, אלו החיים", אומר באר, "ברגע זה אנחנו מדברים אחד עם השני ומתמקדים זה בזה, אבל במקביל דברים קורים סביבנו. החיים הם אינסוף התרחשויות שקורות בו זמנית".

"לברוא עולם עם חוקיות ומגבלות משלו, להתנהל על פי החוקיות הזו ולציית למגבלות שהצבתי. אני יוצא מתוך רעיון והתהליך שאני עובר ביחד עם הרקדנים נועד לחדד את הכוונה".

הריצה במקום של הרקדנית הבודדת היא מענה למלחמה נגד הזמן והזקנה שעליה מדבר אבידן בטקסט?

"זו הצעה, אפשרות. היו אנשים שחשבו שהריצה הזו היא אחרי החיים שעוברים או הזמן שמתקתק. לא תשמעי ממני תשובה נחרצת. אני מעדיף להשאיר את זה פתוח".

חשיפה ראשונה של הרכב הלהקה החדש  

רננה, הרקדנית שרצה, היא דמות מפתח בעבודות שלך ולשם שינוי, הפעם, אתה לכאורה לא מציב אותה במרכז בתפקיד ריקודי.

"אני מציב פרמטרים רק על פי מה שנכון ליצירה. זה מה שמוביל אותי להכרעה. זה תהליך שנעשה תוך כדי הליכה. אני יודע מה אני מחפש, לא בהכרח במילים, אבל בתהליך החיפוש הכל מתבהר לי. אני לא יכול לומר שאני ניגש לעבודה מתוך ידיעה ברורה או שיש לי כבר בהתחלה את כל הפתרונות. במקרה הזה, אגב, רעיון הריצה נולד מרננה מתוך הקשבה למוזיקה. זה נכון שריצה היא תנועה לכאורה יומיומית, אבל באיכות שהיא מביאה לריצה יש משהו מהפנט. דוד אבידן מדבר בשיר על הגלים של הים שעולים ויורדים, יורדים ועולים ומבחינתי בריצה הזו, יש את אותה התנועה של גל שנע בקצב אחיד".

"חשוב לי להתחדש"

נראה שהתקופה הקרובה היא מהפוריות שידעה להקת המחול הקיבוצית. לצד הבכורה החגיגית והחזרה מסיור הופעות מוצלח בפסטיבל אודנבורג בגרמניה, מתכוננת הלהקה לסיור בן שלושה שבועות במזרח הרחוק ומופעים נוספים במוסקבה ובסנט פטרבורג, בסביליה שבספרד ובדנמרק. לבאר אין זמן להתרגש לקראת הבכורה. "אני פחות מהמתרגשים ויותר מהמודאגים", הוא אומר, "מטריד אותי הבלתי צפוי ועד היום בכל הופעה אני שואל את עצמי מה עלול לקרות שלא צפיתי ובכל הופעה, החיים מפתיעים אותי".

המופע החדש מציג למעשה בפעם הראשונה את הלהקה הבוגרת על הרכבה החדש ובאר נראה מרוצה. "רציתי לתת לרקדנים החדשים מקום, להבליט את הייחודיות של כל אחד מהם ביחד עם הרקדנים הוותיקים שמכירים היטב את השפה שלי", הוא אומר ומוסיף, "חשוב לי להתחדש. אחרי הכל זה תהליך של תן וקח. כשאני מגיע לסטודיו אני רוצה שיפתיעו אותי, שיסקרנו ויגרו אותי. זה הופך את המסע מבראשית של יצירה חדשה למאתגר".