המסע הבלתי אפשרי ללגונה סן-רפאל

עמדנו נפעמים על סיפון האוניה, מתבוננים בגושי הקרח הגדולים שהתרסקו סביבה בנפץ אדיר ויצרו גלי ענק שטילטלו אותנו בעוז. בכולנו אחזה תחושת סיפוק נפלאה. הגענו אל "לגונה סן-רפאל", והבלתי אפשרי - מת!

הפתיח ההרואי הזה עלול לגרום לגיחוך למי שמגיע כיום לרחיון (Region, אזור) ה-11 של צ'ילה. הרוצה לטייל לקרחון הקסום של סן רפאל יכול לבחור היום באינספור אפשרויות, החל משייט בספינה המקדישה לטיול שני לילות ויום אחד וכלה בסיור בקָטָמָרָן מהיר, הגומא את המרחק אל הקרחון וממנו ביום אחד בלבד. אולם אז, בראשית 1980, נראה הקרחון המסתורי כחבוי בבקעה אפילה, מעבר להררי החושך.

קללת אוניית העקרב היקרה

הסיפור החל בעצם כחודשיים קודם למסע, בביתם של פאני וחוזה פייגנבאום שבסנטיאגו, בירת צ'ילה. פאני וחוזה היו זוג קשישים-צעירים-ברוחם, שהכנסותיהם ממפעל הבגדים שלהם אפשרו להם לעבוד שישה חודשים בשנה ולטייל בששת החודשים הנותרים. מן הסתם הספיקו כבר לבקר במרבית שכיות החמדה של העולם.

הם כל כך קטנים והקרחון כל כך גדול (צילומים: לאורה סקטו)

כך גם הכרנו אותם, בדרך המופלאה שבה מתגלגלים סיפורי היכרויות בדרום אמריקה. משה, אביו של "דוגי" שותפי למסע, ישב לצד קשיש חביב בטיסת לילה ארוכה חוצה אוקיינוס, סיפר לו על בנו המטייל ביבשת הדרומית ומשם הדרך לבית המהודר בסנטיאגו הייתה קצרה.

בין סיפורי מסעות וטיולים שהתארכו לתוך הלילה היללו בפנינו בני הזוג את ארצם והפליגו בעיקר בשבחו של פלא טבע מסוים, ולדבריהם המרשים ביותר בצ'ילה ואחת מפנינות היופי המקסימות בעולם כולו, הלא היא "לגונה סן-רפאל". גן של פסלי קרח כחלחלים המזדקרים ממימיו הכהים של פיורד ארוך וצר. אך אליה וקוץ בה: לדבריהם, האפשרות היחידה להגיע למקום הנ"ל היא הפלגה ב"סְקוֹרְפּיוֹ" - ספינת פאר היוצאת לדרך מפורטו-מונט (עיירת נמל דרומית), ומחיר הטיול לא פחות מ- 1,000 דולר.

כאשר שאלתי האם קיימת אפשרות אחרת להגיע למקום הנכסף, הייתה התשובה בלתי מתפשרת: "אימְפּוסיבּלֶה", היינו, בלתי-אפשרי. רק הקפטיין של הסקורפיו מכיר את הדרך המגיעה אל הקרחון. הקשישים החייכנים הראו לנו תמונה של ספינת תענוגות מהודרת על רקע חומת קרח בצורה, ותמונה נוספת של סירת גומי המפליגה בין גושי קרח ענקיים. התבוננתי בעיניים קרועות לרווחה.

פאני וחוזה, שראו את התפעלותי, חזרו ואמרו בצער: "אימפוסיבלה". יקר מדי. הבטתי באגרופי על השולחן, ואמרתי לדוגי, שותפי לטיול: "אנחנו נגיע לשם - ויהי מה!".

הו קפטן, מיי קפטן

כעבור חודשיים של טיול בינות אגמים תכולים וירוקים והרי געש עשנים,

 הגענו לנמל הקטן של פורטו-אייזן. היה זה כפר דייגים יפהפה ששכן בתפאורה בדיונית כמעט ביופייה. תהינו אם כך נראים שעריו של גן העדן.

מרבית המטיילים הסתלקו מיד לעיירה הסמוכה בעזרת המשאיות שהפליגו עימנו. אבל דוגי ואנוכי, ש"סן-רפאל" הייתה תקועה חזק בראשנו, מצאנו עצמנו מסתובבים בין דייגים קשיי יום שמעולם לא היו בלגונה המרוחקת, ועל שאלותינו הרבות הגיבו במשיכת כתפיים.

כבר חשבנו לעלות על סיפונה של אוניית הפאר ולדבר על לבו של הקפטן, אולי אפילו לעבוד על הסיפון בתמורה למסע. אולם איש לא ידע היכן הספינה ומתי תגיע לנמל. הסתובבנו בין משרדי שמורות הטבע לבין נמל סוחרי העצים, אך כל הנשאלים הגיבו בשלילה. שרשרת ה"לאווים", הגשם השוטף והעובדה שכמעט לא דיברנו ספרדית חברו להם יחד, וברגע של חולשה כמעט שהחלטנו לוותר.

למזלנו הרב פגשנו בזוג תיירים ארגנטינאים, חואן קרלוס ובת זוגו אֶמָה. לאחר סיעור מוחות קצר הם העלו רעיון מקורי: במקום להפליג באוניית טיולים מאורגנת ויקרה, ננסה לשכור סירה פרטית. החלנו להריץ את העניין.

חואן קרלוס, שמנוסה היה בטיולים כאלו, הצליח, לאחר כחצי יום של חיפושים ומשא-ומתן מייגע, למצוא דייג חיוור פנים, שבאותו הרגע העלה את עצמו לדרגה של קפטן ,שניאות להסיענו בספינתו במחיר של 50 דולר לאיש בלבד. סכום שנראה דמיוני נוכח מחירי ה"סקורפיו".

חבורה מוזרה על קליפת אגוז

הצעד הבא היה נסיעה לעיר הקרובה קוֹיָיְקֶה כדי למצוא שותפים נוספים למסע. לאחר כשעה של ניסיונות שכנוע, אספנו ארבעה מטיילים נוספים שהסכימו לעזוב את האכסניה החמימה בה השתכנו ולהצטרף להרפתקה.

כך התארגנה לה קבוצה מוזרה של אח ואחות יהודים מבואנוס-איירס, יערן אמריקני, חוואי הולנדי, זוג מטפסי הרים מברילוצ'ה ושני ישראלים. שכרנו סוס ועגלה צמודה, העמסנו חבית גדולה של דלק, קנינו מצרכי מזון ויצאנו לדרך.

פלא של טבע

הספינה רעועה ומיושנת. קליפת אגוז של ממש, שכבר בנמל התנודדה באופן חשוד. הקפטן, בחור צעיר ושתקן, בעל הבעת ספינקס, הבחין במבט המודאג שנעצתי בגיגית שלו והבטיח שהכול בסדר. "טודו ביין", לחש בשקט ודומני שהיה זה המשפט הארוך ביותר ששמעתי ממנו בכל משך ההפלגה. 

חיוורים, מוריקים ומקיאים

בשעות הראשונות עלצנו נוכח החזיונות שנגלו לנגד עינינו. חזינו בנוף מרהיב של הרים מיוערים ומושלגים שעטרו את לשון הים הכחולה בה הפלגנו. מכל עבר נשפכו אל המפרץ הקסום אין ספור מפלים, ולהקות ענק של כלבי-ים ועופות מים. 

לקראת ערב החלה לנשב רוח דרומית מקפיאה היישר מאנטארטיקה, והים החל לגעוש. הצבע הכחול והידידותי של המים התחלף באפור זועף והשמים שהשחירו שיוו לכול דרמה של אימה. התורן התנדנד בפראות והאונייה חישבה לטבוע. לו הייתי לבדי הייתי דורש מהקפטן לשוב מיד על עקבותינו. התביישתי משותפי למסע ויחד עמם ירדתי לקרקעית הספינה, מבקש פינה שקטה ומוגנת יותר. ישבנו דוממים בקרקעית האפלולית, ספק חיוורים, ספק מוריקים, אוחזים בחוזקה בכל דבר שנראה יציב ומנסים לשמור על שפיות.

הגלים התנפצו אל חרטום הספינה, שם ישב, חשוף לרוח, לועג למשברים, דוגי ידידי שכנראה היה ויקינג בגלגול הקודם. מישהו חילק כדורים נגד בחילה ואני בצעתי לכל אחד חתיכת לימון שהכנתי בעוד מועד. בשלב מסוים התחלתי למלמל פסוקים מספר איוב, שואל את עצמי מדוע הגעתי לפיורד העלוב הזה, מדוע נסעתי לדרום אמריקה ובכלל מדוע נולדתי. גל גדול שם קץ לתפילתי, נזרקתי כשק על חברי לצרה, כשראשי נחבט בדפנות הספינה.

בשלב הבא בני מעיינו הצטרפו לחגיגה והקאנו על הרצפה, אולי גם זה על זה, אך באותם רגעים של מצוקה, לאיש לא היה אכפת. בסופו של דבר שרדה הספינה את הסערה אך השעות הקשות דמו בעיני לימים רבים.

יצירת אמנות של הטבע

בצהרי היום השני למסע הבחנו בגוש קטן של קרח שצף במים, וככל שעבר הזמן הצטרפו אליו אחרים. הקרחונים הלכו ורבו, הלכו וגדלו, עד שהגענו למחוז חפצנו. אי אפשר היה לטעות במראה ההדור. "סן רפאל" הוא קרחון הנמצא בקצהו של מפרץ קסום שבו צפים עשרות גושי קרח מרהיבי עין. חלקם גדולים בהרבה מהספינה בה היינו.

מרחק נגיעה מהקסם הכחול

קרחון "סן רפאל" איננו סתם גוש גדול של קרח. יש בו משהו אחר, קסום ונוגע ללב. סן רפאל משול בעיני ליצירת אמנות של ממש. עמודים עמודים זקופים של קרח, שכל אחד מהם הוא פסל, מלאכת מחשבת. ב"עמוד" אחד כזה זיהינו דמות של כלב, באחר- צורת עץ, בשכנו - דמות אדם ועוד ועוד.

בעדנו מתבוננים-הוזים נפל לפתע גוש עצום של קרח, התרסק בקול אדיר וכיסה את המים שמסביב בכסות לבנה. הגלים שזעזעו את הספינה כאילו אמרו לנו: "זהירות! יפה ככל שיהיה, זהו איננו פסל אלא קרחון פעיל". ירדנו לחוף, שם מצאנו בקתה קטנה בה מתגוררים חואן וקרלוס, שומרי הפארק, ששמחו מאוד לארח אותנו ולהפיג מעט את בדידותם.

למחרת בבוקר לקחו אותנו השניים לסיור רגלי אל הקרחון עצמו. היה זה מסע ארוך וקשה. בוססנו בבוץ שעות ארוכות בתוך יער סבוך, נרטבים מלמעלה על-ידי הגשם השוטף ,ומלמטה בשלוליות העמוקות. טיפסנו אל הצוק המתרומם מעל הקרחון כדי לצפות בו ממעל. היופי שמסביב היה מפתיע ומרהיב בעוצמתו ובחיותו. אפילו דוגי האדיש לא הצליח להסתיר את התפעלותו, ואילו אני פרקתי את מטען התרגשותי בצריחות רמות. קשה היה להאמין שקיים עלי אדמות מקום יפה כל כך.

החוואי ההולנדי העיר ביובש שקשיי המסע הם שהעניקו לקרחון את גווניו הזוהרים. ובכל זאת, גושי הקרח הצפים, הסדקים, העמודים והפסלים שבקרחון, הכול צבוע בכחול  הזוהר של הקרחונים.

פוסיבלה!

כשחזרנו הייתה כבר שעת השפל. חלק מהמפרץ יבש פתאום וגושי הקרח נראו מוטלים במצב מגוחך כמעט על הקרקעית, לא עוד מאיימים.

הספינה הרימה עוגן, צפרה בתודה לחואן וקרלוס, והחלה שוב את דרך הייסורים. אמה העירה בחיוך מר שאפילו לישוע הייתה רק ויה דולורוזה אחת. אבל הפעם זה כבר היה אחרת, לא שטנו אל הבלתי נודע אפופי ספקות, אלא שבעי רצון וחוויות. לאחר יומיים של טלטלות עזות בתוספת מנה הגונה של מחלת ים, הגענו בחזרה אל הכפר, נהנים ממגעה של אדמה מוצקה.

מיד לאחר שהטלנו עוגן התנודדנו לעבר בית הקפה הסמוך. הקפטן השתקן הזמין לכולנו כוסות תה, אותם מהל כדרכו בוויסקי. טרם שהתחלתי ללגום התיישבתי לכתוב גלויה לפאני וחוזה פייגנבאום: "הגענו ללגונה סן-רפאל! נו אימפוסיבלה הבלתי אפשרי - מת". דוגי הסתיר חיוך בזוויות פיו, הוא ידע שאת הגלויה ניסחתי עוד בסנטיאגו.

• "לאבד את הצפון והעשתונות באינדונזיה" - קריעת ים סוף של גילי סופר
•  "פרו: אבודים בסופה" - קריעת ים סוף של ספי בן יוסף
  

• לאתר הבית של גילי חסקין - לחצו כאן