הולך חלק

מנחל דישון להר מירון הלכתי עם האוסטרלי. הכרנו בפסטיבל סרטים כלשהו: הוא הגיע כדי לכתוב על ישראל ערב מלחמת המפרץ, ולי היה שם סרט. לאוסטרלי היה אז רומן עם צלמת שאוטוטו תהיה אשתו. היא קצת הכירה אותי, ובחושיה הנשיים ידעה שאם היא רוצה להשאיר אותו פה, כדאי שיהיו לו כמה חברים מקומיים. מכיוון שהוא אהב את הסרט ובעיקר את התסריט שכתבתי, היה ממש נוח מבחינתה לשדך בינינו. שלום, תכירו, זה האוסטרלי, זה הבמאי, נעים מאוד. הצלמת והאוסטרלי התחתנו ונולדו להם שני ילדים מקסימים. אחרי זה הם התגרשו, והוא ואני נשארנו חברים.

האוסטרלי שונא כל רגע שהוא פה. הוא לא יכול לסבול את איך שנוהגים פה, איך שדוחפים פה, איך שעושים פה עסקים, איך שלא עושים פה שלום. קשה לדעת מה מוציא אותו יותר מדעתו - הנהגים שעוקפים בכניסה לצומת, או מה שקורה בשטחים. ולמרות כל אלה, הוא כאן. אין לו ברירה אחרת. הרי יש לו פה ילדים, והצלמת לא השתגעה לעבור בשיא הקריירה האמנותית שלה לערבות אוסטרליה. שני רחובות מעבר ללב תל אביב כבר נראים לה מספיק רחוק כדי להיכנס למצוקה. מכיוון שכך, גם על האוסטרלי נגזר לחיות עמנו. וכך בדיוק הוא גם מתייחס לעניין: ארץ גזירה. לא רוצה ללמוד את השפה, ובטח שלא את המנהגים. פרטנר מושלם לטיול בשבילי ארצנו.

הפסקה מתודית

בלילה שלפני ההליכה לא עצמנו עין. אמנם הזמנו לעצמנו חדר נוח בבית ההארחה של קיבוץ יראון, אבל אני התעקשתי שמעל גובה מסוים כבר אין יתושים ואפשר לישון עם כל החלונות פתוחים לרווחה. ככה אני, מתעקש על שטויות ואחרי זה צריך לחפש חברים שמוכנים להמשיך ולסבול אותי. היתושים חגגו כל הלילה, אדי האלכוהול ששתינו בכמות מעט מוגזמת לא התאדו, ויצאנו לדרך עייפים ומתגרדים. אבל נחל דישון - בחלקו העליון, זה שמחוץ לטווח גלגלי רכבי השטח שחורצים כל מטר במורד הוואדי - הוא כדור הרגעה מוצלח לכל מטרד. שקט, ירוק ורחב ידיים. הלכנו לנו בנחת, השמש רק התחילה להציץ מעבר להרים, האדמה היתה רטובה מטל, ציפורים זימרו בוקר טוב זו לזו, ואנחנו דיברנו על סקס בגיל 50.

האוסטרלי ניסה לשכנע אותי שאני חייב לגלח בשביל ההנאה המושלמת. זאת תובנה שהוא הגיע אליה בשלב זה של חייו: חייבים לגלח. למטה, הוא מתכוון. חשבתי שהוא צוחק. לא, הוא רציני. הנה, תראה. אכן מגולח. כמו בסרטים פורנוגרפיים. בוודאי, הוא אומר. למה אתה חושב שהם עושים את זה, רק כי זה מצטלם יותר טוב?

האוסטרלי מבין משהו בפורנו. אחרי שהקים פה חברת מולטימדיה מאוד מצליחה, אחרי שכמעט הנפיק בבורסה האנגלית מיזם היי־טק בימי הבועה העליזה, אחרי שהכל התנפץ, הוא קיבל הצעה מהבנקאי הלונדוני שהוביל את ההנפקה היוקרתית להצטרף אליו לעסקים יציבים הרבה יותר, חברת Private, קונגלומרט עסקי הפורנו הגדול בעולם, שמשרדיו הראשיים והאולפנים שלהם נמצאים בברצלונה. היו לי כבר חברים ומכרים בכל מיני מקומות בעולם, אבל מעולם לא היה מישהו שמקום עבודתו היה כה מפתה לקפוץ אליו לביקור. ולא אחרי שעות העבודה.

ככה הלכנו לנו בנחל דישון בין עצי דולב מלבלבים, שומעים ציפורים והמיית נמיות. מתבסמים מארץ ישראל, ומפליגים במחשבות על כל מה שיכולתי לעשות בברצלונה אם רק הייתי מוכן להרחיב מעט את הגדרת עיסוקי המקצועיים כתסריטאי ובמאי. כשרצינו לנוח קצת מדיבורים על סקס עברנו לטכנולוגיה ותוכני מחשב, עוד תחום שהאוסטרלי בקיא בו. היתה לו כתובת אי־מייל כשרוב האנשים עוד לא ממש שמעו על הולדת האינטרנט. הוא מחליף ומשדרג את המחשבים האישיים שלו בקצב שאני לוחץ על כפתור האנטר. יש לו כמה אתרים פרטיים ובלוג מרתק ומחכים בכובע של מבקר והיסטוריון קולנוע מלומד. הוא גם הקים תחנת רדיו פעילה לענייני שלום, ובימים אלה מריץ מיזם עסקי חדש ומצליח ב־eBay. אם אתם חושבים למכור כל מיני דברים שאין לכם צורך בהם, כדאי שתגיעו אליו.

לשמוע או לראות את האוסטרלי מנהל צ'טים באתרי היכרויות זה תענוג מעורר התפעלות. הוא אמן תקשורת וירטואלית. "איך אתה נראה?", שאלה מתעניינת כלשהי - וזה קרה בעודנו בדרך, כי האוסטרלי לעולם אינו נפרד מהמחשב שלו. "תחשבי על סוג היופי שיש לדסטין הופמן", הוא הציע לה. "הופמן בפרופיל".

הלכנו כבר שלוש שעות, ובקצב נמרץ. חלפנו על פני נביעות עם שמות יפים, כמו עין גרגר, עין פועה ועין חלב. נכנסו אל עומקו של יער ברעם, שהכנסייה המרונית של הכפר, ורק היא, דאגה שלא ייכחד כשאר החורש הטבעי שהיה פה. נזכרנו לרגע איך נראה יער עם גזעים אמיתיים, ולא כאלה של שיחים שהתעבו בחורש. הלכנו והלכנו, לא הוצאנו דיבת הארץ ולו פעם אחת, והגיע הזמן להפסקת קפה. עניין פשוט לכאורה שכל מטייל מצוי, אפילו מזן מטיילי המשפחות בשבת בבוקר, יידע לספר לכם עד כמה הוא מורכב וסבוך. כה סבוך עד שלעיתים נדמה שהטיול כולו - ההתארגנות והנסיעה, האתרים והציפורים, ההיסטוריה והמורשת - יקום וייפול, ובעצם נועד, להפסקת הקפה.

להפסקת הקפה חייב להיות מיקום מדויק: מקום עם נוף, זה ברור. הרי בלי נוף יש לנו גם בבית. ועם צל בקיץ, אבל עם קמצוץ שמש מחממת בחורף. ושתהיה שם הגנה מפני הרוח, כי אחרת המים בפינג'ן בחיים לא ירתחו. ושיהיה איזה סלע להניח עליו את הספלים והעוגיות. ושיהיה עץ להשעין עליו את הגב. ושיהיה נקי, כמובן. ולא פה, מה קרה לך, פה כולם יושבים. בטח שלא פה. קצת הלאה בטח יש מקום ממש מושלם.

וכך אתה מוצא עצמך נגרר עוד מאה מטר ועוד חצי קילומטר, עוד עשר דקות ועוד חצי שעה, ובסוף נשבר ומתיישב על קצה אבן לא ממש נוחה באמצע שדה קוצים. הנוף שנשקף מולך הוא של אתר בנייה חדש, בלי צל ובטח בלי משענת לגב. עם קצת מזל, עוד רגע תגיע משפחת מטיילים קולנית שהתעקשה בדיוק כמוך להמשיך לחפש, ותתיישב מטר מהאבן שלך.

אבל זה לא מה שקרה לי ולאוסטרלי ביער ברעם. שם באמת יש מקום מושלם. באמצע מפתח רחב של הנחל, עם נוף אירופי מרגיע, מתחת לעץ אלון ענק, עם משטח סלע שדומה כי סותת לתפקידו כשולחן, ושילוב נדיר של שמש וצל במידה הראויה. אם הייתי צריך לבחור את חמשת הלוקיישנים המושלמים להפסקת קפה לאורך שביל ישראל, זה ללא ספק היה אחד מהם. אם רק היו לנו גפרורים.

מר צב

כן, היה לנו קפה וגם עוגיות משני סוגים. היתה גזייה והיו ספלים. גם סוכר היה. רק גפרורים שכחנו. או מצית.

הודעתי לאוסטרלי שאני לא זז בלי קפה, והוא הציע שאנסה לסובב חוט על גזע עץ. זה עבד באיזה סרט עם טום הנקס שהוא ראה פעם. 20 דקות עמדתי וניסיתי את הטכניקה הקולנועית. הגזע באמת נחרך קצת, אבל אין ספק שטום הנקס לא היה לגמרי לבד על אותו אי בסרט שהאוסטרלי ראה. אחרת הוא עוד היה תקוע שם וחולם על אש, בדיוק כמונו. הייתי מיואש וכמעט הרמתי ידיים, כשהאוסטרלי אמר שנדמה לו שהוא רואה משהו זז בקצה ההר הרחוק. ואכן, נקודה זעירה היתה שם והיא זזה לעברנו. אדם, חיה, מישהו שהולך ויכול להיות שיש לו גפרורים. או מצית.

עמדנו וצפינו זמן רב, והדמות נעלמה מעבר לעצים. כססנו ציפורניים: האם אלינו מועדות פניה, או לכיוון אחר. ואז היא שבה והתגלתה בקצה המרוחק של השביל, צועדת לקראתנו. זה היה בנאדם, ללא ספק. איש או אישה כפופים באורח משונה, או צעירים מאוד ולכן נמוכים כל כך. עברו עוד כמה דקות, הדמות הלכה מאוד לאט, ועדיין לא יכולנו להחליט אם זה איש או אישה, ובוודאי שלא איזה סוג של חומר בעירה יביא עמו.

ואז הוא הגיע אלינו. איש מבוגר עם תרמיל גב ענק שבגלל חום השמש וכובד משאו וכל התחבושות שעטפו את ברכיו, נראה לא סתם מבוגר אלא מאוד מבוגר. ובעיקר, מאוד מותש. הוא הולך את שביל ישראל, כמובן. לבדו. לפני חודש הוציאו אותו לפנסיה מוקדמת בעל כורחו, ואחרי שבועיים בבית אשתו חשבה שזה יהיה רעיון מצוין אם הוא ילך לו ברגל את השביל. היא אפילו תהיה מוכנה לפגוש אותו מדי פעם ולחדש את מלאי המזון בתרמיל. רק שלא יסתובב לה בין הרגליים, אמרה והסיעה אותו לנקודת המוצא.

כבר חמישה ימים הוא בדרך, והוא ממש ישמח לשתות איתנו קפה. יש לו אפילו עוגיות שאשתו הכינה. וכמובן שגם גזייה וכל מה שנחוץ. רק אולי, במקרה, יש לנו גפרורים? כי בדיוק נגמרו לו, נרטבו לו, ובקיצור - אין לו. גם לא מצית.

פתחנו קופסת טונה, קצת קרקרים, צימוקים, שתינו מים והמשכנו ללכת. אנחנו עם התרמילים הקלים שלנו, והוא עם הבית על הגב. אין ספק שזאת דרך נאצלת יותר ללכת את השביל, עם אוהל ושק שינה. עם כלי בישול ושקיות מרק. עם מברשת שיניים ובגדים להחלפה. אתה לא תלוי באיש, לא צריך שיקפיצו אותך להתחלה או לסוף, פטור מתיאומים ומנהלות. רק הולך והולך. עוצר לחניית לילה מתי שמתחשק לך, וממשיך ברגע שאתה קם בבוקר.

אבל זאת דרך נהדרת לחרבן לך כל סיכוי להנאה מהטיול. כל משקל שהוא יותר מעשרה קילו הופך עם הזמן לסיוט על רצועות. וכשאני אומר עם הזמן, אני מתכוון למשהו כמו 10 או 15 דקות. לא צריך יותר מזה כדי להתחיל להיזכר בימיך בטירונות. פגשתי לאורך השביל מטיילים שזרקו חפצים מהתרמיל באמצע עלייה, ראיתי כאלה שרוקנו בקבוקי מים והעדיפו להסתכן בהתייבשות קלה, רק לא להמשיך לסחוב כל כך הרבה על הגב. בקצה מעלה עמרם הנוראי, שעוד נגיע אליו, יש ממש דלפק של חנות מטיילים מרוב ציוד מיותר שמטיילים מדרום לצפון השילו מעצמם, כי הבינו שככה הם לא יגיעו רחוק.

אחד המטיילים הראשונים שפגשתי, בחור צעיר שהיה עסוק בניסיון להוריד את האוהל שלו מצמרת עץ שאליו נשאה אותו הרוח, תהה איך הסתדרתי כמה קילומטרים קודם עם הפרות שעל הדרך. לא כל כך הבנתי את השאלה. עוד ניסיתי להתאושש ממראה האוהל על צמרת האלון, והבחור הסביר שהוא כל הזמן נתקל בפרות. נתקל ממש, מילולית, מתנגש בהן. התחלנו למשוך את האוהל למטה - זה לא היה פשוט, כי הרוח עדיין נשבה בטירוף - והבחור הסביר שבגלל משקל התרמיל שלו הוא הולך כפוף לגמרי. כך קורה שאם יש משהו בלתי צפוי באמצע הדרך, למשל פרה, הוא פשוט נתקל בה. וזה כבר קרה לו יותר מפעם אחת.

אחרי שהורדנו את האוהל מהעץ, הלכתי להציץ בתכולת התרמיל שלו. היה שם סט מפות מנוילנות ממטולה ועד אילת, גזייה גדולה עם בלון חלופי, שני סירים, מחבת, בגדים לכל מזג אוויר, תלמוד בבלי עם פירושים, ארון גרביים קטן וכלי צחצוח לנעליים. מה הפלא שהוא נתקל בפרות. הרבה יותר תמוה בעיני איך האוהל שלו הגיע לשמיים. מה, נגמרו לו המשקולות?

התרמיל של הפנסיונר לא היה עמוס כמו זה של הבחור שנתקל בפרות, ובכל זאת, אחרי עשר דקות הליכה הוא כבר היה הרחק מאחורינו. מתנשף וכפוף. אם אני מבין נכון, התוכנית של אשתו עמדה להצליח מעל המצופה. היה צפוי לה שקט בבית לא רק בשלושת החודשים הקרובים.

שא לאט

חצינו כביש. אכלנו עוד משהו והתחלנו לטפס על הר מירון. אוקיי, כל אחד מכיר את הר מירון, ובוודאי עבר מצידו האחד או השני לפחות פעם בחיים בדרך לצפת או לכביש הצפון. כל מי שגדל כאן לפני שנהיה לנו חרמון עם סקי־פס, מזחלות שלג ודאווין של האלפים בשווייץ, יודע שהמירון הוא ההר הכי גבוה שיש לנו ברשומות. 1,204 מטר משלנו, בגודל שהולם את ממדינו הטבעיים. ובכל זאת, למרות שהוא הכי גבוה, לא מדובר בהר שאתה ממש חש צורך לכבוש אותו ברגליך. משהו בטופוגרפיה הרכה שלו לא נראה מספיק מאתגר ויותר הולם שולחנות פיקניק, קלפים ושיפודים. וממילא פסגתו תפוסה בשלל אנטנות ומבנים עגולים שבטח חוסמים את הנוף. וישנו העניין הזה - המדהים והמסעיר בפני עצמו - של הילולת רבי שמעון בר יוחאי, שאמנם נמשכת רק לילה אחד בשנה, אבל איכשהו הפקיעה את ההר מתחום הטבע וארץ, אל עסקי קדושים וקבריהם.

ככה זה. מירון, ההר ופועלו, מקושרים אסוציאטיבית לחאלקה ומדורות, לא לדגל על פסגה נישאת. אלא שמתכנני השביל לא התבלבלו. הם ידעו מה יש להם ביד, התעלמו מהדימוי הבעייתי, והתעקשו להוביל אותנו אל הפסגה. וטוב עשו: זה טיפוס ראוי בכל קנה מידה. לא ממש קצר, ובהחלט דורש הפסקה או שתיים בדרך. שביל שמתפתל בתוך סבך עבות ויוצא ממנו אל נופים חדשים בכל סיבוב. ויש גם הפתעה נעימה בקצה הדרך: למרות האנטנות וחיל האוויר, אתה ממש מרגיש על הפסגה. אם רק היינו מגיעים לשם. זאת אומרת, אם האוסטרלי לא היה שוכח להשאיר למטפלת את המפתחות לדירה.

זה היה אמור להיות סוף השבוע של אשתו לשעבר עם הילדים, אבל משהו השתנה בתוכניות והמטפלת נכנסה לתוכנית המסע שלנו. הפכה לחלק משביל ישראל שלי. היא רק היתה צריכה לקחת ילדה אחת מפה, לדאוג שילד שני יגיע משם, לעבור דרך הסופר כדי לעשות קניות לשבת ולהיות עם הילדים עד שהאוסטרלי יגמור לטפס על פסגת הר מירון ויחזור הביתה. קצת מורכב, אבל בהחלט אפשרי. אם רק היה למטפלת איך להיכנס לדירה. הצרה שהיא עכשיו בסופר עם הקניות לשבת, והמפתחות בתרמיל, בחצי הדרך לפסגה.

זהו, הלך הטיול. התחלנו לרוץ. האוסטרלי ניסה כל מיני קומבינות ופתרונות שלא ממש עבדו. אשתו לשעבר אמרה לו מה דעתה עליו, עלי ועל השביל שלנו. המטפלת נזכרה שזאת לא הפעם הראשונה שהיא נתקעת ככה ברחוב עם הילדים. הילדים הודיעו שהם בכלל מעדיפים ללכת לחברים שלהם, ואולי גם לעבור לגור שם באופן קבוע. והאוסטרלי הבין איך התוכנית שלו למימוש הצ'ט הווירטואלי עוד הערב, קורסת למשבר משפחתי. לרגע, ויותר מזה, התחלתי לקנא בפנסיונר שהשתרך הרחק מאחור. סוחב משקל מכביד על הגב, אבל אף גרם של טרדות מהעורף. רק הוא והשביל. אולי באמת זאת הדרך ללכת.