שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    צילום: ויז'ואל/פוטוס

    עבד במדי זית

    איך הפך מלח הארץ לסיר של בשר, ממנו נשלפים גדודים ומספרים אישיים בשגרה ובחירום, ללא כל התחשבות בצרכים ובנזקים שגורם השירות?

    נחשו: מי אני?

     

    העבודה שלי אינה עבודה קבועה. כל אימת שזקוקים לי אני נקרא אליה, ללא התחשבות בחיי האישיים. אני עובד קרוב ל-24 שעות ביממה אך מקבל שכר רק עבור שמונה מהן, אלא אם אני עובד גם בשישי, בשבת ובחג - עליהם איני מקבל ולו גם אגורה שחוקה. אני מועסק בעבודות מסוכנות, אשר מהן מתרחקים אנשים שפויים. אני עובד במקומות רחוקים, במזג-אוויר קיצוני, ותנאי המחיה שלי הם כאלה שאדם רגיל יגדיר אותם כבלתי אנושיים.

     

    איני מקבל תנאי פנסיה והטבות. אני לא יכול יום אחד לקום ולהחליט שלא להגיע לעבודה. אסור לי לעשות זאת, מכיוון שאני מחויב למעסיק שלי. אם לא אגיע, אני עלול להישלח לכלא. ובזמן שאני נקרא לעבוד למען המדינה, אלה הם דווקא מוסדותיה, שעל פי רוב אינם מתחשבים בי. אין חוקי עבודה ראויים, המגדירים את תחום העבודה שלי, ופעמים רבות אני נפגע מכך קשות. אפילו קיים "יום הוקרה ממלכתי" שנתי, שבו מפליגים המדינה והממונים עליי שבחים, זאת כדי לחפות על סירובם לאפשר לי תנאי העסקה הגיוניים ושוויוניים.

     

    למרות הכל, ועד כמה שיישמע מוזר הדבר: אני מבין את חשיבותה של עבודתי ואת הערך המוסף שהיא תורמת לסביבה ולחברה. אז אני נפרד שוב מהמשפחה, עושה את המיטב ומנסה לשפר את סביבת העבודה שלי כל העת. אני חושב שעובדים איתי האנשים המובחרים והאיכותיים ביותר בארץ. אני מקבל על עצמי תמיד הן את תנאי העבודה והן את כל הנזקים והבעיות שהיא גורמת לי, מבלי לבוא בטענות וטרוניות.

     

    מה שנשמע אולי כתיאור של עבד נרצע ומשולל כל זכויות, הוא למעשה תיאור של אדם בוגר, משכיל ומיושב בדעתו, אשר נאלץ לעזוב את חייו למשך חודש שלם בכל שנה למען ביטחון המדינה. שכחתי להזכיר רק עוד פרט קטן אחד - אני אפילו לא עובד זר, אלא ישראלי, יהודי וציוני גאה.  

     

    אם עדיין לא מצאתם את התשובה: השנה היא 2007, ה"מעסיק" הוא מדינת ישראל, ואילו "המועסק" הוא מילואימניק תמים, מה שמכונה כאן "מלח הארץ". התיאור הוא אמיתי, ואין זו הגזמה: אלה התנאים בהם אנו משרתים במילואים.

     

    המדינה, שראינו בה עד לא מזמן מושא להזדהות ולנכונות להקרבה עצמית מוחלטת, הפכה למאוסה על מילואימניקים רבים, עקב נכונותם של מנהיגיה להפקיר את חיינו ללא כל לקיחת אחריות. אנו הפכנו לסיר של בשר עבור המדינה, אליו היא מכניסה ידה ושולפת מספרי גדודים ומספרים אישיים כדי לשלוח להם צו קריאה בעת שלום ובעתות מלחמה, מבלי שהיא מנסה לספק להם פיתרון לבעיות שיוצר שירות המילואים. סיר הבשר מבטיח למדינה שאין מה לדאוג, אנחנו תמיד נהיה שם, גם אם לעד תאכיל אותנו מרורים.

     

    זה יותר מחמש שנים מנסים ארגוני המילואים להביא לידי חקיקת חוק המילואים, אשר יהפוך את מעמדו של המילואימניק מכזה של עבד לאזרח שווה זכויות במדינה. רק כך ניתן יהיה לקיים צבא מילואים המשרת הנהגה מנוכרת. אלא שיותר מחמש שנים, המדינה מבטיחה הבטחות ואינה מממשת אותן. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול ולהנציח את מצבנו כעבדים מודרניים. במצב שכזה, בו נגזר עלינו להילחם בעד זכויותינו נגד המדינה שעליה אנו אמורים להגן, מה הפלא שהיום יותר ויותר מילואימניקים מתלבטים האם להמשיך לשרת, בהיותם אזרחים נחותים?

     

    בערב החג, בשבתכם ליד שולחן הסדר, זיכרו את סיר הבשר, חזון אליו נצמדים בני ישראל כשהם מחפשים חוף מבטחים רגוע ושליו. עבור הרוב הדומם שלא משרת במילואים, זוהי הבטחה לעתיד טוב יותר: "תמיד יהיה מי שידאג לביטחוננו". עבורנו המילואימניקים, סיר הבשר הוא האיום על יכולתנו לשאת את נטל ביטחון המדינה על כתפנו - וגם להמשיך ולקיים את חיינו כשאר אזרחי המדינה.

     

    כתבו:

    • ניצן פלס, מילואימניק בגדוד צנחנים, הוא ראש פורום המילואימניקים בטכניון וממנסחי "מכתב הסטודנטים המשרתים במילואים"
    • עלה מיקנובסקי, מילואימניק משוחרר משירות, הוא ממנהלי פורום החפ"שים , הפורום למען החיילים המשרתים במילואים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דן בלילטי
    בלי פנסיה, בלי הטבות
    צילום: דן בלילטי
    מומלצים