המזימה הסעודית
בלי תמיכה ציבורית ותחת חרב וינוגרד והחקירות, אולמרט שש אלי יוזמה שמשמעותה: תעודת פטירה לישראל בדרכי שלום
במסגרת התוכנית "שפוך שבחך על עצמך", בעיקר משום שאחרים (למשל ראשי המוסד והשב"כ) מעדיפים משום מה לשפוך את חמתם, התפנה אולמרט לסדרת ראיונות חג, שבהם - ביד חזקה ובזרוע נטויה, בעיקר שמאלה - היטיב לקשור כתרים לעצמו ולמלחמת לבנון השנייה. כטוב לבו ביוזמה הסעודית, הוא לא שכח גם להוסיף את המלך עבדאללה לרשימת מכותבי מחמאותיו. ואחרי שלימדנו כבר לפני כמה חודשים ש"המלחמה שיפרה את מצבנו הביטחוני", הוא חוזר לשנן באוזנינו את דבר הישגיה הגדולים של המערכה בצפון, את ניצחוננו בה ואת העובדה שכל החלטותיו לגביה היו נכונות. לשורת ההלל העצמית נוספו הפעם גם הקביעות ש"המלחמה יצרה שינוי מהפכני באזור" וש"בתוך חמש שנים נוכל להגיע לשלום עם אויבינו".
ניתן להעריך שתחזית השלום של אולמרט נסמכת בין השאר על אותו "שינוי מהפכני" שיצרה המלחמה, שלדידו "חידדה את ההכרה בקרב מדינות קובעות בעולם הערבי שישראל אינה הגדולה שבצרותיהן". ועל פי היגיון ייחודי זה, אם אכן ישראל אינה הגדולה שבצרותיהן, רק מתבקש מהן לשוב ולהעלות את היוזמה הערבית מ-2002 וכמובן לאשררה - שכן מוטב להן לסגור עסקה עם צרה קטנה כדי להתפנות ולטפל בצרות גדולות ממנה. כך הולכת ומתחוורת לפנינו עוד חדשה מרעישה: שהמלחמה האחרונה הייתה גם טריגר של שלום, בנוסף, כמובן, לשלל "מעלותיה" האחרות.
אם כן, כפי שהסכם אוסלו זימן לנו "הרבה מן החיוב", אליבא דאולמרט, כך עשתה גם המלחמה האחרונה, ולא פחות מכך עושה זאת עתה שיבתה השנייה של היוזמה הערבית, על דרישת השיבה שעל ראש שמחתה ועל התביעה לשיבתנו המלאה (ללא תיקונים, שינויים, גושי התיישבות או החלפת שטחים) לגבולות 1967 בראש סעיפיה. ולא פחות מכך, אין הערבים רואים בה תוכנית למשא-ומתן, ודאי לא עמדת פתיחה לדיון. Take it or Leave it, אומר לנו עמרו מוסא, וזו קרוב לוודאי מהפעמים הבודדות בהיסטוריה שבה הקפיטולציה (היינו, הסכמת המנוצח לתנאי המנצח) "עובדת הפוך", ולא רק שהצד המובס במלחמה הוא זה שמכתיב את דרישותיו לצד המנצח, אלא גם אינו מותיר לו כל זכות ערעור. כך למנצח, ששחרר שטחים במלחמת מגן, לא נותר אלא להפטיר: "נעשה ונשמע".
למעשה, ההשגה הכמעט בלעדית של צמרת השלטון בירושלים על יוזמת השלום הסעודית-הערבית, זו שאמורה להשיב את ישראל למה שיונה צחורה כאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ" - היא כלפי תביעת השיבה שבה. ובדיוק כפי שישראל, ברוב תבונתה, הכשירה את השרץ הטרוריסטי מתוניס לפני כ-14 שנה באוסלו, וארצות-הברית החרתה החזיקה אחריה, כך נעשית ההכשרה גם עתה. וכשאולמרט, לבני, שטרית, פרץ ושות' אינם חדלים מלדבר בשבחו של המיזם הסעודי-הערבי, גם אם הם טורחים להעלות לפני זיכרוננו את "סייג הפליטים", העולם אינו יכול שלא להתאים עצמו לשינוי. וכך, האירופים, כמו האמריקנים, החלו לברך על התוכנית מבלי לנבור יתר על המידה בכרעיה, קרביה ובעיקר בפליטיה.
מאז שלושת הלאווים של ועידת חרטום ב-1967 - לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא-ומתן עמה - שהתיישבו היטב עם סיסמתו של נאצר כי "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח", העולם הערבי על החרטומים שבו אכן עבר שינוי מהפכני, אם כי שונה במקצת מזה שמייחס לו ראש ממשלתנו. לאור הלקח מכישלון החזרת השטחים בכוח ב-1973 לעומת הצלחת החזרתם במשא-ומתן עם היהודים, למשל בקמפ-דייוויד ב-1978 ובאוסלו ב-1993 - אין תמה אפוא שאפילו העולם השמרן והסרבן הזה נכון לאמץ את הטקטיקה החדשה; טקטיקה שבעצם דחייתה את הישן הכושל מפני החדש המוכח והמוצלח, משכילה ליצור מבוכה לא קלה בקרבנו, ובייחוד מטיבה למשוך באף את הנהגתנו למלכודת פתאים, התפורה במיוחד למידותיהם של יהודים.
כך, ראש ממשלה, עם אחוזי תמיכה ציבורית נמוכים לאין ערוך מאלה שהיו לברק שעה שעסק ב"מכירת סוף עונה" בטאבה ב-2001 (עם גיבוי פרלמנטרי של כ-30 חברי-כנסת), ועם חרב וינוגרד וחקירות השחיתות המתהפכת מעל ראשו - כמעט שש אלי יוזמה. יוזמה שמשמעותה המעשית אינה פחות מהוצאת תעודת פטירה למדינה היהודית, כמובן בדרכי שלום, אך בכוחה גם לעורר לחיים את חרושת האתרוגים. והרי אולמרט קורץ מהחומר שממנו עשויים אתרוגים, וכשהשלום עומד מנגד - והביקורת התקשורתית עשויה עקב כך לעמוד מלכת, לציון אולי לא יגיע הגואל - אך לאולמרט ייתכן מאוד שכן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
