"זה כמו לארוז תקופה"

אילן רונן, מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה, אינו בדיוק האיש הראשון שהייתם מגדירים כנוסטלגיקן. רונן הוא איש פרקטי ואולי בשל שורשיו הביוגרפיים, שנטועים עמוק בעמק הירדן, מעדיף את המעשה על פני הזיכרון ואת המחשבה קדימה על פני ההתרפקות. ערב פירוק תיאטרון הבימה, כשהוא ספון במשרדו ההולך ומתמעט מחפצים שכל אחד מהם הוא זיכרון בפני עצמו, הוא מנסה בכל כוחו להדוף את ההתלבטויות איך ובאיזו פינה בלב לאפסן את החוויות ונאחז במטלות, רשימות של דברים שחייבים לסיים וניסיונות חוזרים ונשנים להרגיע את המערכת המטולטלת. המסדרון שמוביל לחדרו של המנהל האמנותי מלא בארגזי קרטון ממוספרים. גם השולחן שאליו הוא רכון, הכסא שעליו הוא ישוב והתמונה הגדולה שעדיין תלויה על הקיר ומזכירה ימי תפארת, ממוספרים במדבקות. "קצת מוזר כל זה", הוא אומר בחיוך מבויש, "זה כמו לארוז תקופה".

תיאטרון הבימה הוא בהחלט פרק סוער וחשוב בחייו המקצועיים של רונן, שנדד בין התיאטראות השונים עד שמצא לו בית של קבע וכעת נאלץ לחזור ולנדוד לתקופת השיפוצים. "זה לא קל אבל זה חייב להיעשות", הוא אומר. בשבועות שקדמו לעזיבתו בפועל של בניין התיאטרון, סבב רונן במסדרונות כמו ארי בסוגר. ערב ההצגה האחרונה באולם רובינא הוא נראה מאושש. "אני כבר מחכה למעבר. עכשיו יש בי איזושהי התרגשות כמעט ילדותית לקראת הבאות", הוא אומר. "אני יודע שזו תהיה התמודדות וברור שאני מודאג, כולנו מודאגים ממשמעות הפיזור ובעיקר מהתוצאות. אנחנו לא יודעים מה יהיה אבל אני מתייחס לזה כאל מבחן. אין לנו שום אפשרות אחרת חוץ מלעבור אותו".

אינסוף מסדרונות יש בהבימה. כל דלת מובילה לסיפור. כל אולם לעולם שלם של חוויות. "זה תיאטרון מאוד מיוחד שלא דומה לשום מקום אחר", אומר רונן, "לפעמים יש לי הרגשה שכל הרוחות של המייסדים מסתובבות בתוך הבניין הזה ובתוך כל הסמטאות האלה שאנחנו עוברים. הם בוחנים אותנו ויש להם הרבה מה להגיד על מה שקורה. אולי בגלל זה התיאטרון הזה כל כך לא פשוט".

לכל אחד משחקני ועובדי תיאטרון הבימה יש את הפינה המיוחדת שלו, מקום שאליו הוא בורח, מקום שממלא אותו ומרגיע ומקומות אחרים שמלווים בזיכרונות קצת פחות נעימים. לרונן יש כמה שכאלה. "כמעט עשר שנים שאני נמצא פה, ועד היום אני לא יכול לומר שאני מכיר את כל החדרים, כל המעברים הסודיים, כל הפתחים שיש בבניין הזה. בכל חלל שיש פה, אפשר לעשות שלוש הצגות". הוא מגיע אל חדר מערך החשמל של התיאטרון, מחייך אל הציודים המיושנים שבו, עולה במדרגות לולייניות אל חדר הסאונד הישן והמאובק, עובר בארכיון קטן המידות של התיאטרון הכי ותיק בארץ ולבסוף מוביל למעלה אל הסוד הכי כמוס של התיאטרון – הגשר. בין גג התיאטרון לתקרת אולם רובינא נמצא "הגשר" שמקשר בין האכסדרה העליונה אל חדר התלבושות. חשוך ומבורזל, מלא בקורות עץ ובטון חשוף, נראה המקום כמו משכנו של פנטום האופרה. "שאלת מהו אחורי הקלעים שלי? הנה חלק מזה. אין אף תיאטרון שאפשר להסתובב בו כך. זה מקום הזוי ובלילה יש זוויות שמהן אפשר לראות מה קורה על הבמה ברובינא", הוא אומר ומספר על ערבים בהם השקיף על ההצגות דרך רשת מסורגת של פתח אוורור ששימש כחלון הצצה.

למרות הניסיונות לשמור על קור רוח, ניכר ברונן שהפרידה קשה לו. כשהוא מכנס בערב את שחקני ההפקה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" לשיחת סיכום הוא מתרגש. בהפקה הזו מרבית השחקנים צעירים מאוד. מעט מהם מכירים לעומקה את ההיסטוריה של התיאטרון הלאומי אבל כשהם ישובים על הבמה, רגע לפני כניסת הקהל, ומאזינים לדבריו הנרגשים של רונן, משהו מההתרגשות שלו דבק גם בהם. אחרי ההצגה יאופסנו עמודי ארמונו של שלמה במחסן חלופי שיעמוד לרשות התיאטרון בתקופת המעבר. רונן מגלה לשחקנים שבימים אלה מתגלגלות אופציות שונות ובהן העלאת ההפקה בפארק תמנע למרגלות עמודי שלמה. "גם ביוון יש מונומנטים ארכיאולוגיים לא רעים שיכולים לשמש לנו כתפאורה", מתבדחת השחקנית רבקה גור. כולם צוחקים. בשקט היא אומרת: "שנגמור כבר עם השיפוצים האלה ונחזור הביתה".

• הפרק הקודם: משכן רובינא