אצולת הכפר והמסחר
מה קורה כשנותנים למגזר קטן לקיים פעילות פרטית במרחבי השטח העצומים, שהוקצו לו לחקלאות?
איך מזהים עוול איום? בדרך כלל יש מישהו שמקבל הרבה - ומישהו שנלקח ממנו הרבה ללא הצדקה. הבעיה מתחילה כשהקורבן כלל לא מודע, משלל סיבות, שמשהו נלקח ממנו. כך, החלטות מרכזיות שעברו במועצת מינהל מקרקעי ישראל לאחרונה עומדות להעביר נכסי קרקע ציבוריים עצומים לידיהם של מעטים ולשנות את הנוף הכפרי בישראל, אבל הציבור הכללי לא יבין בכלל שכל זה נעשה על חשבונו.
על מה בעצם מדובר? עם קום המדינה החליטה הממשלה לעודד חקלאות, והחכירה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל שטחי קרקע ציבוריים עצומים בתנאים מיטיבים במיוחד. הקרקע הציבורית בישראל, שהיא כ-92% משטח המדינה, נוהלה כך שלעירוניים הוקצו, על פי רוב, חלקות קרקע קטנות יחסית תמורת תשלום ראשוני ודמי חכירה שנתיים גבוהים, ואילו החוכרים החקלאיים קיבלו את הקרקע לרוב בחינם תמורת דמי חכירה שנתיים סמליים ביותר (ולא יחסיים לגודל הקרקע). כל חוכר חקלאי קיבל נחלה עצומה ביחס למקובל בעיר (20 עד 40 דונם). הטבות אלו לוו בתנאי ברור בחוזה החכירה - הקרקע תשמש אך ורק למטרות חקלאות.
במבט-על ניתן לראות כי המגזר הכפרי, שאוכלוסייתו קטנה יחסית, יושב על שטח גדול בהרבה מזה שעליו יושב המגזר העירוני, שמהווה את רוב אוכלוסיית המדינה. את הפער בהקצאה ניתן להסביר על-ידי הרצון לעודד חקלאות - זהו אי-שוויון זמני ומכוון שהמדינה נקטה כדי לעודד ענף קשה, אשר הצריך משאבים רבים והיה דרוש להתפתחותה. אלא שעם השנים גילו רבים מאותם חוכרי קרקעות חקלאיות, שהעיסוק בחקלאות אינו משתלם או לא מעשי, וגם החקלאות עצמה הפכה לפחות קריטית למדינה בעולם גלובלי ותעשייתי.
בשלב הזה, ובמיוחד לאור הפרות בנייה רבות, שהצמיחו עסקים לא-חקלאיים רבים על עתודות הקרקע, נדרש פיתרון לסוגייה: מה מותר לבני המגזר הכפרי לעשות על מרחבי הקרקע הציבורית, שהוחכרה להם לדורות למטרות חקלאות בלבד? במקביל, עלתה שאלת זכויותיהם בקרקע. שאלות אלו הפכו לבוערות עם גלי העלייה בשנות התשעים, שהניבו מדיניות פיצויים תמורת שינוי ייעוד של קרקע חקלאית לנדל"ן.
התפתחות זו הולידה שורת החלטות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל בנוגע להסדרים חדשים בקרקעות החקלאיות. חלק מההחלטות, שהעניקו הטבות בלתי שוויוניות למגזר הכפרי, בוטלו בבג"ץ הקרקעות המפורסם, בטענה שהן בלתי סבירות ומנוגדות לעקרונות הצדק החלוקתי. לאחר הבג"ץ שווה ועלתה סוגיית העסקים הלא-חקלאיים בנחלות, שהפכה (יחד עם סוגיית הזכויות בחלקת המגורים) לעניינן של ועדת הבר והחלטה 979. סוגייה זו היא עקרונית ביותר, משום שבשלב הזה האי-שוויון הזמני, שנועד כאמור לעודד חקלאות, עשוי היה להפוך לקבוע, ולאפשר למגזר קטן פעילות מסחרית-פרטית במרחבי השטח העצומים שניתנו לו למטרה לאומית.
כבר ב-96' (בהחלטה 755) נתן המינהל היתר לא-פרופורציונלי לפתיחת עסקים רבים ביישובים החקלאיים, שהחלו מאבדים את צביונם (שטח מסחרי של 500 מ"ר הותר לכל חוכר במושבים). מאוחר יותר ניתנו זכויות בנייה נרחבות על חלקת מגורים של 2.5 דונם תמורת תשלום חלקי ביותר של ערך הקרקע למינהל. כל אלה עוגנו בדוח ועדת הבר בדצמבר 2005 ובהצעת החלטה 979, שבאה בעקבותיו, והיו צפויים להביא לפירבור המרחב הכפרי, לזליגת ארנונה של עסקים מהערים לעבר המושבים והקיבוצים ולפריסת תשתיות בזבזנית מצד המדינה. ובאמת, ההחלטה זכתה לביקורת נוקבת מצד היועץ המשפטי לממשלה, ונפסלה.
למרות זאת החלטה 979 שבה כעת בדמותן של שתי החלטות נפרדות, גרועות עוד יותר ביחס לעקרונות הצדק החלוקתי, שקיבלו לאחרונה את אישורה של מועצת מקרקעי ישראל. צעד זה הוא טריפת הקלפים של המאבק למען הקצאת משאבים הוגנת במדינה שמשאבי הקרקע שלה מצומצמים, ופתיחת פתח לכינונה של אצולת נדל"ן חדשה על חשבון קרקעות הציבור ועל גבם של המעטים, שעוד עוסקים בחקלאות וביישוב הארץ.
כתבו: יריב מוהר, דובר האגודה לצדק חלוקתי , ועו"ד רויטל ברילנשטיין, רכזת האגודה
לפנייה לכתב/ת 
האי-שוויון יונצח
צילום: ניב קלדרון
מומלצים
