זוכרים אחרת

מאות אנשים חיכו אמש בתור בכדי להצטופף בהאנגר המאולתר שמשמש בימים כתיקונם כחניון תיאטרון תמונע. בשקט ובציפייה הם חיכו, בלי לדחוף, בלי לסנן מיני נאצה ובסבלנות יוצאת דופן ובלתי אופיינית למזרח התיכון. גם אלה שיורים דרך קבע את המונח "זילות השואה" כלפי טקסיות שאינה חלק מהנרטיב המקובל כהתייחסות לשואה, לא יוכלו להתעלם מהעובדה הבולטת לעין: במסכות השואה הממלכתיות צופים רבבות מכורסת ביתם, אך ספק אם היו מטריחים את עצמם אל מחוץ לבית או נעמדים משך דקות ארוכות בתור ובלבד שיהיו שם, חלק ממשהו גדול ומשמעותי יותר, מעצב תודעה. על שערי המסכות הממלכתיות לא מתדפקים המונים ואולי הסיבה קשורה בדיוק במה שהיטיב כל כך הטקס האלטרנטיבי של תמונע להציף מבלי דעת בבחירת הדוברים, הנושאים וההחלטה המשמעותית לנעול אותו בהקרנת סרטם מעורר הפלצות של אורלי וילנאי וגיא מרוז, "מוסר השילומים", שסימן באלה שנשארו לצפות בו בתום הטקס שתיקה נכלמת.

התור בכניסה לטקס (צילום: ניב קלדרון)

במדינה שבה עשרות אלפי ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר ואינם יכולים להרשות לעצמם מוצרים חיוניים, תרופות או את כרטיס האוטובוס ללשכת הסעד שתעניק להם אחרי שבעת מדורי גיהנום עד 1,500 שקל בחודש, מה טעם לדבר על תקומה, אלוהים שבגד או הרשע האולטימטיבי? "כל המילים הגדולות מעמעמות את הסיפורים האישיים", אמר פרופ' אביעד קליינברג והעלה את המחשבה שישראל מעדיפה סמלים וסמליות על מעשים והוויה.

המוזיקאי אמנון פישר, דור שני לניצולי שואה, נועל דרך קבע את הטקס. תמיד אותו השיר. תמיד אותה הגיטרה. תמיד אותה ההקדשה להורים שכבר אינם. יש משהו מעורר כבוד בהתעקשות לשיר את "הבן של יוסף ומלי" שנה אחר שנה. פישר אומר שזה שיר על חופש. למעשה, זהו שיר על הרצון להשתחרר מהנטל ולשרוד אותו. רגע לפני שהאצבעות פרטו על הגיטרה החליט להקדים מילים. מבולבלות הן יצאו, לא מתוכננות ובכל זאת אמר: "היום הזה שמח כי אני חי. אבל איך אני חי? איפה אני חי?". תשובה נמצאה במונולוג של ננה בר, בחורה צעירה חרשת, שמדינת ישראל על מוסדות החינוך והטקסים הממלכתיים שלה לא חשבה לנכון לשתף אותה כחלק שווה בפסיפס הזיכרון הממוסד.

"תם הטקס" הוא המשפט היחיד שתורגם עד לערב זה לה ולחבריה החרשים בטקסי יום השואה ביסודי, בחטיבה או בתיכון. "לחזור לכיתות. לא להפריע. לא לדבר עם הידיים. זה לא מכובד", סימנה המורה. בר וחבריה נאלצו ליצור לעצמם סיפורי גבורה, לדמיין עדויות של ניצולים, להמציא את האתוס הישראלי שהפך אותם בעל כורחם לנוכחים נפקדים מהטקסיות שגיבשה לעצמה החברה הישראלית בלעדיהם. כשהם היו מסמנים בינם לבינם במהלך הטקס פרטים שהצליחו לשלות מתוכו, היו ננזפים על ידי המורה. "אני ממש מאוכזבת מכם", אמרה להם, "ביום השואה שותקים. אמרתי לכם, את סיכום הטקס תקבלו בכיתה. איזה ביזוי לדבר בזמן הטקס. זו התנהגות ברברית". כשננה בר סימנה בשפת הסימנים היא תורגמה סימולטנית לעברית. "אני כאן מדברת את השפה שלי ולכם יש תרגום סימולטני. כמה נוח, כמה מובן מאליו", אמרה והזכירה שאותו חופש עליו שר פישר בכמיהה, חייב לבוא עם שוויון זכויות וכבוד הדדי ושלהנצחה ולזיכרון אין ערך בלי התייחסות שווה לבני האדם המתים והחיים.

ננה בר. "ביום השואה שותקים" (צילום: ניב קלדרון)

בקו המשכי סיפרה כתבת חברת החדשות של ערוץ 2 סיון רהב מאיר על הצחוק שאחז בפרופסור ישעיהו ליבוביץ' כשנשאל איפה היה אלוהים בשואה. "איפה אלוהים כשמכבי מנצחת, את זה אתם כן מבינים?", ענה הפרופסור בשאלה, "כשיש גול הוא קיים וכשיש שואה הוא לא קיים? מי שכועס על אלוהים כשרע לו ואוהב אותו כשטוב לו, לא עובד את אלוהים אלא את עצמו". אלוהים לדידה הוא הבידול בין הטוב לרע, הקדוש והטמא, הנכון והלא נכון. "השואה היא ההוכחה לקיומו של אלוהים", הפתיעה במה שנשמע כאיפכא מסתברא להגיון, "השואה הוכיחה עד כמה הבחירה שניתנה לאדם עצומה, שהעולם אינו דטרמיניסטי. בשום שלב בהיסטוריה לא נחוותה אכזריות הקיום כמו במחנות ההשמדה, אך באותה מידה בשום מקום לא נחוותה אצילות הקיום כפי שבאה שם ואז לביטוי".

סיון רהב מאיר. "השואה היא ההוכחה לקיומו של אלוהים" (צילום: ניב קלדרון)

הסופרת עמליה רוזנבלום נגעה במונח "זילות השואה" שכובס במכבסת המילים והפך כלי לנגח בו את החורגים מהתפישות הממסדיות המקובלות. "פרופסור ליבוביץ' הואשם בזילות השואה כשקרא לחיילי צה"ל יודונאצים במחאה על הכיבוש. המתנחלים הואשמו בזילות השואה כשלבשו טלאי כתום במחאה על ההתנתקות. המושג הזה אינו מבטא מחאה על שימוש לא נאות ופוגעני בזכר השואה, אלא סמל בשפת השואה שיצרנו להגדרת עצמנו והסביבה. הוא נמצא לצד 'נאצים', 'אנטישמיות', 'צאן לטבח' ו'טרנספר' כתחמושת בקרב הזהויות הישראלי".

את מחיר שדה הקטל של הזהות הישראלית משלמים החלשים - חרשים, עולים חדשים, ניצולי שואה שביומיום מעדיפה החברה הישראלית להתייחס אליהם כחלק מסטטיסטיקה, להתעלם מהכאב ולהמשיך הלאה. "המודעות ליום השואה התחילה אצלי רק בגיל 34", סיפר השחקן ליאור אשכנזי. כילד שגדל בשכונת עולים שהיתה מורכבת ברובה מיוצאי עדות המזרח, יום השואה היה עבורו יום קצת עצוב עם סרטים בשחור-לבן בטלוויזיה. "על ניצולי שואה לא שמענו למעט זקנה תימהונית שגרה בקומת קרקע בשכונה", סיפר. הם קראו לה הגברת זיינגעזונט כי זו היתה המילה היחידה שאמרה. הכיף היה להרעיש מתחת לחלון ביתה עד שתצא ותיילל באידיש.

ליאור אשכנזי. פלשבקים של סרטי השחור-לבן (צילום: ניב קלדרון)

"בשנת 2003 נסעתי לברלין לצילומי הסרט 'ללכת על המים' בו שיחקתי סוכן מוסד, בן לניצולי שואה שמנסה לעלות על עקבותיו של רב מרצחים. לפני שנסעתי הזהירו שיהיה לי קשה עם הזכרונות אבל ההתמודדות הקשה היתה עם חמותי - ניצולת שואה שלא קונה מוצרים גרמניים, לא רואה סרטים גרמניים, לא מדברת על גרמניה ובטח שלא מקבלת שילומים". הקוסמופוליטיות של העיר ברלין הדהימה אותו אבל האסימון נפל רק כשנתקל בפסלי הנשרים בכניסה לשדה התעופה טמפלהוף ששימש את הנאצים בזמן המלחמה. "כשנכנסתי לשדה קיבלתי פיק ברכיים. פתאום התחילו פלשבקים של כל הסרטים בשחור-לבן שראיתי כשהייתי ילד. ראיתי לנגד עיני דגלי צלב קרס משתלשלים מהתקרה. מאותו הרגע לא הפסקתי לדבר על התחושה שהיתה לי שם, הפחד האיום. החוויה הזו שחררה אצלי מעצור. פתאום הבנתי את האנשים שהגיעו משם כמו הגברת זיינגעזונט. לא הייתי רגיש אליה כילד וכשהתבגרתי אולי הייתי רגיש, אבל לא הבנתי. היום אני מבין".