לא בכל מחיר
גלעד שליט נשאר חייל גם בשבי, וגם אם יצטרך לסבול עוד כמה חדשים - יש עקרונות שאסור להפר בעסקת שבויים
רגשנות ודמגוגיה הם הכלים הכי הפחות מתאימים להתמודדות עם מצבי משבר. לכן, השיח הציבורי בישראל בעניין שחרור החטופים בעזה ובלבנון לא רק שמחטיא את מטרתו, אלא גם מזיק. גורם אחר שמפריע לנו כציבור, לממשלה וגם למשפחות החיילים הוא מקבץ הדוגמות והאקסיומות, שבהן אנו דבקים ועל פיהן אנו מנסים לנהוג - אף שעבר זמנן ואין הן מתאימות עוד למציאות המשתנה. למשל, הקביעה שלא מנהלים משא-ומתן עם טרוריסטים השואפים להשמיד את מדינת ישראל ולא נענים לתביעותיהם. כל ראש ממשלה ישראלי שהצהיר כך בפומבי, נאלץ בסופו של דבר לחזור בו. האחרון שבהם היה אולמרט. הצהרותיו הראשוניות - "לא תהיה שום עסקה; שליט ישוחרר, או שניאלץ לפעול לשחרורו" - רק הקשו על פתיחת המשא-ומתן וסיבכו את ניהולו.
כזה בצד הישראלי יוצר באופן אוטומטי אינטרס בצד האחר - לשמור על חייהם של ישראלים הנופלים לידיו ולהעניק להם יחס הוגן. הנכונות העקרונית לשלם מחיר תמורת החזרת שבויים ונעדרים היא אחד השכפ"צים היעילים ביותר שמדינת ישראל מעניקה לחייליה ואזרחיה. הטענה שעסקאות חילופי שבויים עם מחבלים מעודדות חטיפות הייתה אולי נכונה בשנות השבעים. אבל כעת, לאחר עסקות ג'יבריל וטננבוים, הטענה הזו היא כבר פסה. מה גם שחטיפת בני-ערובה הפכה לנורמה שכיחה ביותר ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. מה שמשתנה הן דרישות החוטפים, לא עצם המוטיבציה לחטוף, שהפכה כבר גנטית.
כל מי שעסק פעם בשחרור שבויים וחטופים יודע שמיקוח ישיר, מהיר, רצוף ונטול תנאים מוקדמים, הינו יעיל ומביא תוצאות טובות פי כמה ממשא-ומתן עקיף ואיטי, בו הצדדים כבולים בהצהרותיהם ההתחלתיות. הוכחה ניצחת לכך היא האופן המוצלח שבו טיפלו הבריטים בפרשת המלחים שנשבו בידי האיראנים. נכון שחמאס וחיזבאללה מסרבים לשאת ולתת ישירות עם ישראל; אבל אילו נמנעו אולמרט ושריו מהצהרות ופועלים במהירות למינוי מתווך וגיבוש "חבילת תמורה", אפשר שהיום היינו במצב אחר. ואגב, כניסה למשא-ומתן אינה שוללת מהממשלה את הזכות והחובה לחפש, ממש במקביל לו, גם אופציה צבאית לשחרור השבויים.
כדי להשתחרר מהדוגמות הללו, מתפישות שאבד עליהן הכלח, צריך ראשית להכיר בעובדה המצערת, שחטיפת בני-ערובה ולקיחת שבויים היו ויהיו חלק בלתי נפרד מהלחימה הא-סימטרית, שמנהלים נגדנו ארגוני הטרור. הן לא ייעלמו גם אם ממשלת ישראל תסרב כליל לשחרר אסירים ועצורים. במקרה זה, דרישות החוטפים רק יהפכו קשות ופוליטיות יותר, והיחס לשבויים - קשה ואכזרי יותר.
צריך לומר באומץ: לישראל יש אינטרס בסיסי ועקרוני להגיע לעסקה עם כל גורם, עוין ואכזרי ככל שיהיה, על שחרור אזרחים וחיילים ישראלים בהם הוא מחזיק. אינטרס
במחשבה שנייה
להחזיר בכל מחיר
דן שביט
כל הטיעונים נגד עסקת שליט מחווירים מול גורלו. על מכנסיים מופשלים משלמים בחירוק שן
אין זאת אומרת שעל ישראל לחדול מצעדים שנועדו להרתיע ולמנוע חטיפות. יש לא מעט מהלכים שהממשלה, השב"כ וצה"ל נוקטים, אשר מצליחים להוציא לחוטפים פוטנציאליים את החשק. למבצעים ברצועה לאחר חטיפת גלעד שליט, לחטיפת שרי ממשלת החמאס בגדה ולמהלכי הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה יש, למשל, אפקט מרתיע ברור לגבי חטיפות עתידיות. גם לחצים דיפלומטיים משיגים הרתעה לא רעה. אבל מרגע שהתבצעה חטיפה או נלקח חייל בשבי, מדינת ישראל חייבת לפעול להשגת יעד אחד בלבד: השבתו הביתה בהקדם, מבלי שייגרם נזק מהותי לביטחונם הפיזי של אזרחי ישראל באשר הם. כדי להשיג יעד זה נאלצת ישראל לשחרר אסירים פלסטינים. ההכרח לא יגונה. אבל גם בעניין זה חייבים להיות קריטריונים מעשיים.
גם בשבי, חייל הוא חייל
החשוב שבקריטריונים הוא לא לתת תמריץ לפעילי הטרור לבצע פיגועי הרג חסרי הבחנה נגד אזרחים. מחבלים שרצחו ילדים, נשים ואזרחים צריכים לרצות לפחות מחצית מתקופת המאסר המעשית שנקצבה להם, בטרם ישתחררו. זהו עיקרון שאסור לוותר עליו, לא רק משיקולים מוסריים - אלא גם ובעיקר משיקולים פרקטיים. גם אם גלעד שליט יצטרך לסבול בשבי עוד כמה חדשים, מפני שמדינת ישראל עומדת על העיקרון הזה. ראוי לזכור ששליט, וכמוהו גם גולדווסר ורגב, הם חיילים הממשיכים לשרת את ביטחונם של אזרחי ישראל גם בשבי. אסור שנסיבות שחרורם יגרמו לפגיעה חמורה ובלתי הפיכה בביטחון האזרחים.
עיקרון נוסף בו כדאי לדבוק הוא שמנהיגים פוליטיים, סייענים למחבלים, מסיתים חולים וזקנים מבין האסירים שבבתי-הכלא ייחשבו לצורך עסקות השחרור כשבויי מלחמה, שמותר לשחררם גם אם לא ריצו את מלוא ענשם. אסירים ועצורים כאלה יש בשפע, ומותר להחליפם גם בעסקה שבה יוחזרו לנו גופות של חיילים ואזרחים ישראלים.
עיקרון שלישי הוא שאין להעניק, במסגרת עסקת החילופים, חסינות גורפת למבצעים מפני פעולות ענישה עתידיות. אפשר להעניק חסינות זמנית, כזו שתאפשר ביצוע העסקה - אבל לא לתמיד. עיקרון נוסף: אין להיענות לתביעות פוליטיות חד-צדדיות של החוטפים. העסקה לשחרור בני-ערובה חייבת להישאר במתחם ההומניטרי. אם האווירה שתיווצר בעקבותיה תהיה נוחה לקשירת עסקה פוליטית - הסכם הפסקת אש ארוך טווח, למשל - בבקשה. אבל אסור ליצור מצב שבו יש מימד פוליטי לעסקה עצמה.
ולבסוף, הציבור כולו - ובכלל זה משפחות השבויים - צריך להכיר בעובדה שמפגני ההזדהות הרגשניים, יש בהם מעט מאוד תועלת והרבה נזק. תועלתם היחידה היא האמפתיה והחיזוק למשפחות עצמן, שבניהן נעדרים או נמצאים בשבי; הנזק הוא בהשפעת המתפרסם בתקשורת הישראלית על דרישות השובים ועל קצב ניהול המשא-ומתן מצידם.
פעולות השתדלנות הגלויות של המשפחות בזירה הלאומית והבינלאומית, כמו גם הקריאות לשחרר את החטופים "בכל מחיר", מקשיחות את דרישות החוטפים ופטרוניהם ויוצרות אצלם ציפיות שדעת הקהל הישראלית תלחץ את ראש הממשלה וראשי מערכת הביטחון להיענות להן. הם יודעים שמעמדה הציבורי והפוליטי של הממשלה הוא רעוע, ולכן מעריכים - ובצדק - שהיא לחיצה אף יותר מקודמותיה. לכן הם אינם ממהרים לפתור את חילוקי הדעות ביניהם ולהיענות להצעות המתווכים. כך מתארך התהליך ועמו גדלים הן המחיר, שמדינת ישראל תצטרך לשלם תמורת שובם של הבנים הביתה, והן סבל השבויים ובני משפחותיהם. שלא לדבר על הסיכון שבינתיים יקרה בשטח משהו לא רצוי ולא צפוי, אשר ימנע סוף טוב לפרשה.
אנו חייבים להתאפק, לנשוך שפתיים. ככל שנמעיט לדבר ולהצהיר בפומבי על מחויבותנו לשחרור הבנים, כך ייטב להם ולבני משפחותיהם. לחץ על גורמים בינלאומיים וגם על הממשלה, אפשר להפעיל גם בשקט. בלי קקופוניה תקשורתית ומחוות דרמטיות, שרק מגדילות את התיאבון בצד השני ומאפשרים לכל מיני מאחזי עיניים ומתווכים מטעם עצמם לגזור קופונים לעצמם. צריך גם להימנע מתגובה על הכרזות ומידע, שמפיצים השובים בדבר "התקדמות" או "קשיים" במשא-ומתן; אלו נועדו בעיקר למרוט את עצבי המשפחות ולהפעיל לחץ פסיכולוגי עליהן ועל ממשלת ישראל. אסור לשכוח לרגע שיש לנו עניין עם אויב חדור מוטיבציה, מתוחכם ומניפולטיבי, היודע היטב שגם נפש האדם היא שדה קרב.
פורסם לראשונה 16/04/2007 19:58
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
