פעמיים סנדרסון

• צולם והוקלט באולפני גל קול ברמת-גן
  

לייף סטייל

ביקור תקופתי אצל רופא הנו חשוב ומועיל. במיוחד לרופא. אישית, אני לא משוגע על הרעיון. האינפורמציה המועילה היחידה שאי-פעם קיבלתי אצל רופא היתה שאכילת תאנים מגבירה את כוח הגברא וקראתי את זה בחדר ההמתנה, ב"לאישה".

אני משתדל לשמור מרחק מרופאים, כי גם אם אתה בסדר, הם עדיין רוצים שתעשה תשעת אלפים בדיקות כדי שהם ירגישו יותר טוב. אז אני עושה מאמץ עילאי להימנע מהם, מאמץ שמצליח בדרך כלל, עד לאותו ערב שבו יצאתי מקולנוע "לב" אחרי צפייה בסרט איראני אופטימי - כולם מתו בסוף - ופגשתי במדרגות את ד"ר ריפקין, רופא עור שפעם הלכתי אליו שיעשה לי סדר בנמשים.

הוא דווקא מאוד אהב את הסרט. יותר מהכיוון של הבימוי ופחות מבחינת המשחק. אני הסכמתי איתו, אך טענתי שבסרטים האיראניים רב הנסתר על הגלוי, ביטוי חסר משמעות שמדי פעם אני שולף כי הוא תמיד עושה רושם אדיר. בכלל, הקולנוע האיראני עשה כברת דרך, הוספתי, אבל ד"ר ריפקין כבר לא היה מרוכז בשיחה.

ניסיתי לפתח את הנושא, אך מילותי התאדו. ריפקין נעץ את עיניו בכיוון אחד. באף שלי.

הדגשתי את התקדמותם המטאורית של הבמאים האיראנים בשנים האחרונות, אבל ד"ר ריפקין קטע אותי ואמר שאם יש לי זמן, ולא צריך להיבהל, הוא ישמח אם אבוא אליו לקליניקה לבדיקה. מבוהל, שאלתי מה הבעיה. הוא אמר שיש לי נקודת חן על האף, והוא רוצה לבדוק אותה בצורה יסודית יותר.

מיותר לומר שלא ישנתי באותו לילה והתייצבתי במרפאה בשבע בבוקר, שעה לפני שפתחו אותה. מזכירה, שעשתה דוקטורט באנטיפאתיה, הסבירה לי שישנם שלושים וארבעה חולים שהזמינו תור מראש לפני.

ד"ר ריפקין, מתוך אנושיות רגעית, קיבל אותי שני והכניס אותי למשרדו המלוקק. אני, שהייתי טרוד בלשון המעטה, שאלתי אותו מה הבעיה, אך הוא, משום-מה, התחיל לדבר איתי על הסרט האיראני מאתמול. זה הדבר הנפלא אצל רופאים. כשאתה לא צריך אותם הם לידך, וכשאתה כן צריך אותם הם באיראן. כשהוא קלט שאני עומד להתעלף, הוא שלף זכוכית מגדלת עם פנס והביט באפי בעניין רב. אחרי כמה המהומים נצחיים הוא אמר לי שהנקודה נראית לו שפירה, אבל בכל זאת כדאי להסיר אותה בהרדמה מקומית.

כל העניין ארך כרבע שעה, ויצאתי ממנו עם תחבושת קטנה על האף והתחייבות לבקר אותו בעוד שבוע. הוא גם נתן לי מרשם למשחה אנטיספטית.

"ודרך אגב, אל תדחף את האף שלך למקומות שאתה לא צריך," הוא אמר בהומור הקורע הזה של רופאים.

אותו יום היה לי יום עמוס, אבל החלטתי קודם לגמור עם בית המרקחת ואז עם שאר המטרדים. ברחוב פגשתי ברפי אחד, בחור שאני מכיר שיש לו חנות לצורכי חשמל. החלפנו כמה זוטות, ואיך שפניתי ללכת הוא שאל, "מה יש לך באף?"

"סתם איזה ניתוח קטן, זה הכול," עניתי בחפיפיות והמשכתי בדרכי.

עברתי ליד הבוטקה של הפיס, וציפורה שיושבת שם עשתה לי שלום.

"מה קרה לך באף?" שמעתי את קולה מאחורי גבי.

"שום דבר, ניתוח קטן, זה כלום," השבתי בצעקה תוך כדי מנוסה.

גם משה מהירקות שאל לשלום אפי. לא היה אדם אחד לאורך המסלול שלא התעניין בו. פתאום האף שלי הפך לדבר החשוב ביותר בגלובוס. עם כל הצרות שנופלות עלינו, כלכלה, פיגועים, ג'יהאד, האף שלי לקח בהליכה.

הגברתי צעדי, מתעלם משאר הקריאות ברחוב. בסופרפארם הראשון שמצאתי השתחלתי פנימה כשועל במנוסה. עצרתי בכניסה, מתנשף.

איזשהו רוגע השתלט עלי. יש משהו מאוד מסוכך ומלטף בבית מרקחת. נעים להיות מוקף בכל כך הרבה בריאות.

הדיילת מהקוסמטיקה ניגשה ישר אלי וניסתה למכור לי קרם נגד הזדקנות. לפחות זה היה שינוי נושא מרענן. לא הניסיון שלה למכור לי את המוצר הטריד אותי, כמו הדחיפות שבה היא ניגשה אלי. היא כמובן היללה ושיבחה את המוצר, ומדבריה הבנתי שהקרם מעלים את הקמטים מהפנים, אבל המחיר מיד מחזיר אותם.

אמרתי לה תודה אבל לא, תודה, וכשהסתובבתי ללכת היא שאלה, "מה קרה לך באף?" רציתי לשסף אותה לריבועים קטנים בסכין יפנית, אך הפניתי אותה בנימוס לירקן בהמשך הרחוב כדי לקבל מידע יותר מעודכן.

בדלפק של בית המרקחת מסרתי את המרשם. הרוקחת שאלה אותי לְמה זה.

"לְמה זה כבר יכול להיות?!" נאנחתי והצבעתי על התחבושת החגיגית. היא החמיצה פנים כאילו לדעתה צריך משחה אחרת, אך בכל זאת, כטובה אישית, מסרה לי את התרופה.

ניגשתי לקופה לשלם. הקופאית הסתכלה עלי במבט עייף, ואני חיכיתי לשאלת השאלות. היא לא הגיעה.

"יש לך לייף סטייל?"

"תסתכלי עלי," עניתי בייאוש, "אני נראה לך אחד שיש לו לייף סטייל?"

"אז אין לך?" היא לא הרפתה.

"לפני שנה הייתי בטורקיה, זה נחשב?"

שילמתי מחיר מלא.

מותש ומושפל המשכתי משם לרואה חשבון שלי. התיישבתי מולו נטול לייף סטייל ופרשתי בפניו מכתב שקיבלתי מרשויות המס.

הוא עיין במכתב, ומדי פעם הרים את עיניו מהמסמך והסתכל באפי.

אחרי שלוש דקות לא יכולתי לסבול את זה עוד.

צעקתי, "נו, תשאל כבר ת'שאלה! הרי אתה מת לשאול!"

"אתה רוצה שאקטין לך את המקדמות?"

"לא לזה התכוונתי! זה ברור שאתה רוצה לשאול אותי מה קרה לי באף."

"לא, מה פתאום?"

"תשאל כבר!"

הוא נשבר, "טוב, מה קרה לך באף?"

הוקל לי.

סיפרתי לו.

אספתי את ניירותי ושוב יצאתי לעולם האכזר. דרכי הביתה היתה רוויה תקריות דומות, מה לעשות, הדרך לכוונות טובות רצופה גיהינומים קטנים. אני לא זוכר פעם אחת בחיי שהתעניינו כל כך בשלומי.

חציתי רגלית את גשר לה-גרדיה ונעצרתי להסתכל על התנועה למטה. מישהו טפח לי על הכתף. הסתובבתי ושלושה נערים במעילי עור ושרשרות היתמרו מעלי. אחד מהם, הגדול יותר, שאל אם יש לי אש.

אמרתי שלא.

"מה קרה לך באף?"

"שום דבר." עניתי.

"הלכת מכות?"

הופתעתי. החלטתי ללכת על זה.

"כן."

"באמת?"

"לא משהו רציני."

"כן? דפקת לו ת'צורה?"

"מה זה דפקתי."

"כמו שצריך?"

"הוא שוכב בתל השומר מחכה להשתלת סנטר, השפן הקטן."

"סבבה."

הם נפרדו בכיף ונבלעו באופק.

רוח חדשה נשבה ברחוב. ראשי הזדקף ועיני זהרו.

לא הורדתי את התחבושת שבועיים.