בין תמוז לבינת ג'ביל
החיילים נשארו "מורעלים" כמו אז, בהפצצת הכור בעיראק. השתנתה המנהיגות, ששולחת לקרב בלי שיקול דעת, וגם החברה, שרוצה ניצחונות ולא מספקת משאבים
כדאי שוועדת וינוגרד תצפה בסרט "תמוז" בטרם תפרסם את מסקנותיה. הסרט התיעודי של ניר טויב, ששודר אתמול בערוץ 1, אודות הפצצת הכור האטומי בעיראק לפני 26 שנים, מציג אנטי-תיזה לאופן שבו התנהלו הדברים במלחמת לבנון. הוא ממחיש כיצד ממסד מדיני וצבאי מתמודד בשיקול דעת ובאחריות עם איום אסטרטגי וממצה את כל האמצעים הגלויים והסמויים כדי לסכלו לפני שהוא מחליט על פעולה צבאית. יתרה מזאת, הסרט ממחיש את הקשר הישיר בין המוטיבציה של האנשים, שנדרשו להוציא לפועל משימה צבאית קשה העלולה לעלות להם בחייהם, או בשבי רווי עינויים, לבין תחושתם של אותם שמונה טייסים שהקברניטים המדיניים והצבאיים מיצו את מלוא שיקול הדעת וההתלבטויות - ושלחו אותם למשימה מסוכנת אך ראויה.
כמעט שנה התייעץ בגין עם שרי ממשלתו, שרבים מהם התנגדו למבצע, ולא נתן "אור ירוק" לצבא עד שלא גיבש הסכמה בין חברי הקבינט הביטחוני, שבדקו בעצמם את סיכויי הצלחת המבצע לפני ששלחו את הטייסים ללוע הארי. אמת, במלחמת לבנון השנייה לא עמדו חודשים לרשותם של אולמרט ופרץ וחברי הקבינט הביטחוני, שבהם יכלו לבדוק כל פרט וכל היבט. אבל 48 שעות ואפילו יותר יכלו להקדיש לא רק לניסוח מדויק ובהיר של המשימה שהוטלה על צה"ל בלבנון, אלא גם לבדוק ולו רק בצורה שטחית את מידת מוכנותו של צה"ל למשימה ואת האופן שבו הוא מתכוון להתחיל ולסיים אותה. כלומר את תוכנית המערכה.
בסרט יש גם מספר לקחים שראוי לעיין בהם בהקשר אקטואלי נוסף: ההתמודדות העכשווית עם האיום הגרעיני האיראני. לראשונה מתגלה לנו בסרט הזה כי המוסד, באמצעות פעולות סיכול חשאיות, הצליח במשך שנים לעכב את מאמציה של עיראק לרכוש יכולת גרעינית צבאית. רק כשמוצו כל הצעדים הסיכוליים והדיפלומטיים, וכאשר הובהר לו מעל לכל ספק שחיל-האוויר מסוגל לבצע את המשימה, אישר ראש הממשלה, מנחם בגין ז"ל, את פעולה צבאית. בתחילה נשקלה האפשרות לבצע פעולה קרקעית-אווירית משולבת על-ידי יחידות מיוחדות וחיל-האוויר. אפשרות זו נפסלה על הסף בשל המרחק והקושי להחזיר את הכוח הביתה. לכן פסל עזר ויצמן כשר ביטחון את האופציה הזאת והוחלט על מבצע אווירי.
מדברי הטייסים בסרט מתקבל רושם ברור, עד כמה קשה לפגוע במטרה יחידה, גדולה וברורה הנמצאת במרחק 600 ק"מ משטחה של ישראל. בעיקר לנוכח העובדה שהכור הגרעיני העיראקי היה מוגן על-ידי סוללות טילי ותותחי נ"מ ומטוסי יירוט של חיל-האוויר העיראקי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיראן, שתוכנית הגרעין הצבאית שלה מפוזרת על פני עשרות יעדים תת-קרקעיים, שהקרובים מביניהם נמצאים במרחק של 1,400 ק"מ משטח ישראל. ועוד לקח: ההחלטה לצאת למבצע התקבלה סופית רק כאשר ברור היה שהכור העיראקי כבר מוכן כליל להפעלה וכי יוכל לייצר חומר בקיע לפצצה גרעינית תוך חדשים ספורים. מכאן שהפעולה בוצעה רגע לפני שהכור הפך לסכנה ברורה ומוחשית.
מדבריהם גלויי הלב של שמיניית הטייסים שהפציצו את הכור, אנו למדים שהיו מודעים היטב לסכנות הכרוכות במבצע. הם היו משוכנעים שכמה מביניהם יופלו או ייתלו בחוצות בגדד. אבל מאחר שהיו משוכנעים עד לעומק נשמתם בנחיצות המשימה לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, לא היה להם שום היסוס - הם אפילו היו להוטים לבצע. יש מי שיאמר שהטייסים של 1981 היו חדורים רוח אחרת מזו השורה היום בצעירים הישראלים. טעות. הצעירים בישראל דהיום מוכנים להקריב בהגנה על הבית לא פחות - זאת תוכיח התגייסות המילואים במלחמת לבנון השנייה. מה שהשתנה זו המנהיגות הפוליטית והצבאית, ששלחה אותם לקרב בלי שיקול דעת ענייני ומעמיק. השתנתה גם החברה בישראל, הרוצה שצה"ל יספק לה ניצחונות אך מבלי לתת לו את המשאבים החומריים ומבלי להכיר בכך שמשמעת עצמית ונכונות להשקיע ולהקריב, הנחוצות כל-כך בשדה הקרב, צריכות להתקיים בצבא הרבה לפני שנורתה הירייה הראשונה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
