שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הזר לנופלים הוא גלגל הצלה

    האדריכלית טולה עמיר חקרה את האנדרטאות לנופלים בישראל, ובתערוכה שמוצגת כעת בטכניון היא חושפת את המבנה המשותף לכולן - אצלנו מביטים לעתיד ולא רק מתאבלים על העבר

    ההכרה הטהורה בכוחם המניפולטיבי של מנהגים וריטואלים, לאסוף ציבור תחת מטריה אחת, לא ממש משחררת. ובכל זאת, בציבור הולך וגדל מתעצב הצורך להגדיר תהליכים תרבותיים ומבנים שהחברה הישראלית מייצרת שוב ושוב, כדי לתת לטראומות משמעות ולצופף את השורות. מה שהיה עד לפני שנים ספורות שיח אקדמי במסדרונות מסוימים בלבד קיבל ב-2006 נופך כמעט ממלכתי, כשהאדריכלית טולה עמיר נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.

     

    עמיר הגישה תוכנית שניסחה מבנה עומק משותף למבני הנצחה וזיכרון בישראל. היא בחרה לחקור 15 אתרי הנצחה ולהציג מודלים שלהם, לצד הקשרים ויזואליים אחרים. התערוכה הזאת, בפורמט מצומצם, מוצגת כעת בטכניון בחיפה. שמה של התערוכה, "גלגל הצלה", לקוח משיר של עמיחי, המדמה את זר האבלים שעל קברי החיילים לגלגל הצלה עשוי מפרחים. בשיר פונים החיילים אל מי שלמעלה ומבקשים: ראו את פנינו שווים / כל כך בין הזרועות המושטות, אבל / זכרו את השוני שהיה בינינו / ואת השמחה על פני המים. 

     אל ההאחדה הזאת, באמצעות מבני ההנצחה, מתייחסת טולה עמיר: "יש בארץ הישגים אדריכליים ראויים בבנייה הפרטית", היא אומרת, "הטיפול שלנו בזיכרון הוא ייחודי ואחר. תוך כדי בניית התזה הבנתי שיש לנו 'מבני קצה'. על פי רוב, מבנה הנצחה מציע שני סוגי זמנים: עבר והווה – מול עתיד. תמיד ישנם הפכים. למבנה הנצחה צריך להיות מסר ברור וחד משמעי, שידבר אל כל הגילים. מעניין אותי איך אדריכלות וחברה מגיבים אחד לשני. כשהסתכלתי בכל הבניינים מצאתי שלכל אחד מהם מסר דומה באמצעים ואיכויות שונים".

     

    זו אדריכלות של אידיאולוגיות?

     

    "יש כאן אמירה אחת משותפת: נכון, מתים, אבל יש סיבה. זה סוג של הצדקת הקיום. באנדרטה החביבה עלי, שבנה מיכאל גרוס במתחם של אוניברסיטת תל אביב, ישנו חדר שקוע באדמה. כשמתקרבים אל המבנה, צליל הצעידה משתנה, כי האדמה הופכת לחצץ. ממרחק אי אפשר להבחין בקיר ההנצחה, כי הוא נמצא במפלס נמוך יותר. מי שמתקרב יכול לבחור אם לרדת, או לא".

     

    האנדרטה הזאת ממוקמת במתחם עם זהות מאוד לאומית.

     

    "נכון. יש בקטלוג של הביאנלה מאמר של חיים חזן מהחוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה, שבו הוא מעלה את השאלה, איך מוגדרת טריטוריה. סמוך לאנדרטה נמצא בית התפוצות ומצידה השני בית הכנסת. הם נמצאים שם כייצוג של הנרטיב הלאומי שלנו: אסון, מוות ותחייה".

     

    ואיך כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה?

     

    "חלק נכבד מהתערוכה הוא המודל. כל אחד מהבניינים מיוצג במודל עשוי גומי ופרספקס – חומרים שבאים לנסח את רעיון ההפכים: משחור ללבן, מנמוך לגבוה".

     

    אדריכלות סימבולית?

     

    "זה באמת מעלה את השאלה אם לנו, כאדריכלים, נכון לקחת חלק ביצירת מניפולציה רגשית. אנחנו יכולים, אבל האם מותר לנו? מבנה הקצה הזה חוזר בדרכים שונות ומרתקות בכל המבנים. למשל, בקעת הקהילות ב'יד ושם' בנויה כמו מבוך. דרך ההליכה בו אפשר להתחיל להבין את האינסופיות של האובדן. מצד שני, כל הזמן רואים את השמים. המבט למעלה, אל האור, נותן לך את זמן העתיד. דני קרוון כותב בפירוש, שבנה את אנדרטת הנגב עם מגדל בגובה עשרים מטרים, כדי שיהיה אפשר לראות מרחוק. קוי התוכנית של האנדרטה שלו, כפי שהם מיוצגים במודל, מייצרים הליכה אל האינסוף. כך גם בבניין האנדרטה המדהים לזכר חללי הצוללת דקר בהר הרצל: היא סוגרת על מי שנכנס אליה, אבל משאירה חרך עליון שמתוכו 'נוזל' האור על הקירות".

     

    "כללנו בתערוכה גם עבודת וידאו של ארז ישראלי, שמוקרנת על פרספקס שקוף ומתארת ניסיון אינסופי של אם לאחוז בגוף בנה שנשמט ממנה שוב ושוב. התפילה, 'אל מלא רחמים', נשמעת ברקע העבודה בצליל מקולקל שהופך לנהמה מתמשכת. היה לנו חשוב להביא גם את החלק האחר, שאומר, באמת כואב לנו. באמת מתים כאן. ואין כאן אחד שלא שייך למשפחה הזאת. במקום אחר בתערוכה תלויה מפה אבסטרקטית של ישראל עם שלטי סימון לתשע מאות וחמישים מתוך אנדרטאות ההנצחה בישראל".

     


    מתוך עבודת וידאו של ארז ישראלי. אם המנסה לאחוז בבנה לצליל תפילת "אל מלא רחמים"

     

     


    מפה עם שלטי סימון לתשע מאות וחמישים מתוך אנדרטאות ההנצחה בישראל. מתוך התערוכה 

     

     

    ההיבט הביקורתי בתערוכה נמצא בחזית, או שהוא נובע ממנה בעקיפין, לצד אמירות אחרות?

     

    מבחינתי ביקורת היא לאו דווקא לתת תו איכות. נחשף כאן מנגנון שמסביר את הצדקת הקיום. הוא חוזר מארבעים ושמונה עד לאלפיים ושבע, לשימושם העתידי של אדריכלים. אולי אם נהיה ערים יותר לדברים אחרים: לקיומו של האחר, לסביבה, יהיה אפשר להגיד משהו אחר. אני יכולה רק לחשוף את התופעה ולהגיד: בבקשה. זה, זה. ואין ערעור על זה. לא זיהיתי מישהו שמערער על ההבחנה הזאת. ואולי כך זה אמור להיות. כמו המיקום של יום השואה, שהתאריך שלו, תאריך מרד גטו ורשה, נבחר על ידי בן גוריון כדי שיהיה ברצף עם יום הזיכרון לחללי צה"ל. אולי הוא חשב שזה חיוני. זה לא שונה ממניפולציות רגשיות אחרות שעושים, כמו לשלוח את הנוער לפולין. זה נותן לגיטימציה למה שצריך להיחשב הכרחי: היסטוריה (אסון), מוות, ותחייה (אנדרטאות)".

     

    יש שוני בין האנדרטה בארץ לאנדרטאות לזכר קורבנות יהודים בחו"ל?

     

    "מוזיאון השואה בוושינגטון אחר לגמרי. יש בו מסלול מומחז, מאוד הולוודי, בראייה מראש מה יהיה המטען הרגשי שהמבקר יספוג. הסיור מסתיים בהדלקת נרות למען הקהילות, שזה מנהג כנסייתי. הקהילה היהודית אומרת: זה מה שעבר עלינו, אבל כעת אנחנו חלק מכם. הדגם הייחודי הזה, של עבר/הווה מול עתיד לא קיים, למשל, גם באנדרטה לזכר חללי וייטנאם. אמנם יורדים בשיפוע לאור קיר שמות עשוי גרניט שחורה, אבל ללא דיבור על העתיד. אין עלייה מחושך לאור. הצפייה אל העתיד המואר כלגיטימציה לעבר ולהווה, מאפיינים רק את מבנה ההנצחה המקומי והוא מותח קו ישר מקורבנות השואה לחללי המלחמות".

      

    • "גלגל הצלה – טיפולוגיה של הנצחה בישראל – אדריכלות וחברה" אוצרת: טולה עמיר. הגלריה לארכיטקטורה ואמנות ניסויית ע"ש הניך בטכניון בחיפה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים