היו זמנים: האוסף שמזכיר כיצד חגגו פעם את יום העצמאות
אצל ד"ר חיים גרוסמן, חוקר תרבות ואספן של מזכרות הקשורות ליום העצמאות, ניתן למצוא כרזות שונות, בובות של חיילים, והמון דגלים וסמלים הקשורים לצבא. אבל זה היה פעם. והיום? "היום קרה הנורא מכל - החג הופרט לכל המרבה במחיר"
לא אחת קורה לי שאני יוצא לצלם כתבה בנושא מסוים, והתוצאה בסופו של דבר שונה לחלוטין ממה שתכננתי. זה קרה לי גם הפעם כשנפגשתי עם ד"ר חיים גרוסמן, חוקר תרבות ישראלית ואספן של מזכרות הקשורות ליום העצמאות. ציפיתי לשמוע ממנו כמה מלים על האוסף וכיצד הוא נוצר, ובמקום זה קיבלתי את אחד השיעורים היותר מעניינים בכל הקשור לחג הלאומי והסמלים שלו, שנעלמו ואינם עוד.
"אני אספן של דברים רבים, אבל בעיקר של "ישראליאנה", מסביר ד"ר גרוסמן כשאנו יושבים בדירתו הצנועה בתל אביב. "אחד הדברים שאני אוהב לאסוף במיוחד הם פריטים הקשורים ליום העצמאות שבמרכזו החייל הישראלי".
"כל שנה התעשייה המקומית הנפיקה לוגו חדש ועשרות פריטים ייחודיים לחג הלאומי", מסביר ד"ר גרוסמן תוך שהוא מפשפש ומוציא ערימה ענקית של מחזיקי מפתחות ישנים ועליהם צילומים של גדולי האומה.
"פעם יום העצמאות", ממשיך לספר גרוסמן, "היה מחובר חזק למוצרים ולסמלים שיצאו כל שנה, והיצרנים הפרטיים היו מתחברים למה שהיה הכי קל למכור בחג. גם יצרנים מסחריים וגם הממסד היו יוצרים לוגו שנתי, ויחד עימו שמרו על תהליך העצמת דמות החייל הישראלי הגיבור והנועז, שמנצח את האויב. קשה להאמין כמה חזק היה הקונצנזוס המוחלט סביב דמות החייל הישראלי, כמה גאווה היתה ברחוב, כאשר הכבוד העצום הזה התבטא לא רק במוצרים, אלא גם במצעדים המרשימים שכולם זוכרים".
האוסף סובב סביב החייל
הדמות השולטת היתה כמובן הצנחן ההרואי עם הנעליים האדומות והכומתה המוכרת, כשמעל מטוסי הסילון המתקדמים של חיל האוויר. הסיבה העיקרית לאפוס הזה היתה שהנה, החייל היהודי מנצח אחרי 2,000 שנה: יש לו את היכולת, יש לו את האמצעים – וחשוב שהעם יכיר אותם ביום העצמאות. הכל נעשה בהחדרה מאסיבית של חפצי אומנות שימושית ושלל מוצרים כפי שיש לי באוסף".רוב האוסף של גרוסמן סובב למעשה סביב החייל והקשר שלו עם האזרח. הנה שניהם רוקדים סביב הדגל, והנה החיילת במדים צחורים עם העוזי ב"הכתף". בכל מקום חוזרים המוטיבים של האדמה, החריש, מגדל המים, והקשר העמוק שבין התיישבות לביטחון.
גרוסמן ממשיך ומציג שלל מוצרים, כגון בובה של בן גוריון אוחז במגילת העצמאות – אותה מגילה שמופיעה כמשחק קופסה, דרך דגלי יחידות וסמלים שונים. פתאום הוא שולף בחרדת קודש חולצה קטנטנה שנראית כמו איזו יצירה אקספרסיוניסטית: "שים לב מישל, זו חולצה שנוצרה במיוחד עבור יום העשור למדינה - אמנם נראה שרק דביל יסתובב עימה, אבל היא היתה להיט ונדמה לי שאפילו אני כילד לבשתי משהו בסגנון."
במבט על החולצה ניתן לראות כל מוטיב אפשרי שהיה קשור למדינה הצעירה: טנק יורק אש לצד האיכר הזורע, צנחנים באוויר לצד משאבות נפט, ואיך אפשר בלי הכיתוב "צבא ההגנה לישראל" ששזור בין הדוגמאות השונות. "שמע, היו הולכים עם זה בגאון. מדובר על תקופה שבה היתה המון גאווה במדינה, גאווה שהתבטאה בתרבות שלמה של סמלים, גרפיקה ומוצרים שלכל אחד היה בבית או שרכש לקראת יום העצמאות", אומר גרוסמן ומשחרר אנחה.
צבע, שמחה ואופטימיות
גרוסמן מתגלה כאנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור לחג, ומדהים לשמוע דרכו על המהפך המוחלט שקרה לנו בכל הקשור לסמלים ולצורה בה אנו חוגגים את יום ההולדת של מדינתנו: "יום העצמאות שלי מורכב גם מפריטים פיזיים וגם מזכרונות, שבכולם יש המון צבע ושמחה ואופטימיות. לצערי כל זה נעלם לחלוטין מהנוף בגלל המשבר של מלחמת יום הכיפורים - בה נוצר הסדק הראשון, שהמשיך וגדל במלחמת לבנון הראשונה. לפתע החייל התגלה כבר לא כגיבור, והצבא כבר לא היה מה שהיה פעם. בבת אחת נעצרה כל תעשיית המוצרים הקשורים לחייל ולצבא, כשגם הממסד תרם לא מעט לדעיכת הסמלים וחפצי האומנות השימושית.גרוסמן מביא כדוגמה את "שרוליק" שנעלם, כובע הטמבל, דגלי היחידות, והפסקת ההתעסקות עם הלוגו השנתי לחג העצמאות שהיה נושא מרכזי כל שנה. דוגמה נוספת המעידה על "ייבוש" הסמלים, הוא הפסקת הנפקת "בול יום העצמאות" בשנות השמונים. יחד עם הבול נעלמו המזכרות, ועוד מגוון עצום של מוצרים.
"למרבה חרדתי", מוסיף ואומר גרוסמן, "היום קרה הנורא מכל – החג הופרט למרבה במחיר. העיתונים והבנקים אחראים על הדגלים, וגאידמק עושה לנו שמח עם ארטיקים בפארק הירקון. אותי זה מצער מאוד. אני לא נאיבי ומצפה שירקדו ברחובות, אבל לא נותר דבר מהשורשיות האמיתית אותה אני הייתי רואה בכל הקשור לחפצי האומנות שהוקדשו ליום החשוב הזה. מספיק שתקום בבוקר ותראה את כל החנויות מכוסות בוונדליזם של הקצף הלבן אותו מתיזים בחג."
גרוסמן מציג לי ניסיון של המדינה לקבע מנהג "ארוחת יום העצמאות" שנכשל, כשכל מה שנותר זו החוברת המזכירה הגדה של פסח, ובה טקסט שחובר במיוחד עבור הארוחה: "האמת שנעשו שני ניסיונות האחד ב-1952 והשני ב-5719 בהם הונפקה חוברת מסודרת עם טקסטים. הניסיונות נכשלו אבל ההדים המשיכו והגיעו לקיבוצים, שם תמיד חגגו יחד וחיפשו טקסט נחמד לקרוא ביום העצמאות".
ד"ר גרוסמן לא מנסה לייפות את המציאות כפי שהוא רואה אותה היום – יום העצמאות ה-59 למדינה: "יום העצמאות כיום הוא הרבה פחות צבעוני ויותר מפוכח ממה שגדלתי עליו. אישית עצוב לי- נתחיל בטראומת מלחמת לבנון השנייה שעדיין מצלה מאוד השנה, דרך דור צעיר שעדיין צריך לעמוד בפני סכנות קיומיות, ומדינה שכה אהבת שפשוט הולכת לאיבוד".
"נשאר הוונדליזם של הקצף"
כשרואים את האוסף המדהים ניתן ללמוד כמה חשובים היו כל הסמלים לתושבי המדינה הצעירה בשנותיה הראשונות, וכיצד הם נעלמו במשברים שהחלו בשנות השבעים. "שיא החגיגות והאופוריה במוצרים שאתה רואה חלו ביום העצמאות ה-20 - הצבא היה שיכור מניצחונו במלחמת ששת הימים, וכמות אדירה של מוצרים וסמלים נוצרו". אומר גרוסמן ומציג את "שרוליק" במדים צבאיים ועליו מתנוסס בגאווה הכיתוב "20" ושלל חוברות המציגות את "אבא שלי חייל גיבור" .
"היום כל המוטיבים האלו נעלמו. נשאר הוונדליזם של הקצף ובמות האמנים ששרים במלוא גרון. נכון, אני לא מצפה להו-הא שהיה פעם, אבל יום העצמאות עבורי הוא יום עצוב כשאני רואה את ההפרטה המסחרית שלו, וגם אני ובני גילי שחוו את חגיגת העצמאות השורשית שמלווה היתה בכל הסמלים שדיברו אלינו- כולנו "ירדנו פנימה" ואנו מביטים על יום העצמאות מרחוק, כשכל מה שנשאר לי לפחות זה האוסף שמזכיר לי כיצד חגגו פעם".
יש לכם אוסף מעניין ואתם רוצים לפרסם אותו? שילחו מייל עם הפרטים שלכם לאי מייל: money@y-i.co.il - ואם המערכת תמצא בכך עניין, ניצור עימכם קשר.
בובה של דוד בן גוריון
צילום: שי רוזנצוויג
מומלצים
