חקלאי גוש קטיף "נלחמים כל יום מחדש"

"לא הייתי מאנשים שמתלוננים, אבל איך לא אתלונן לאחר שהפסקנו להיות יצרניים?", שואל דודו מיכאלי (32), שפונה מהיישוב גדיד במהלך ההתנתקות, ומנסה לשקם את עסקיו באזור הנגב. בעלי העסקים והחקלאים שפונו מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות, לא נכללו בהסכם הגדלת הפיצויים שאישרו הבוקר (יום ד') חברי ועדת השרים.

"אנו בעצם נלחמים כל יום מחדש, מהבוקר עד הערב, כדי להחזיק את עצמנו", סיפר מיכאלי, המתגורר בניצן עם אשתו וארבעת ילדיו. הוא הצליח להקים עסק משגשג של גידול ירקות על שטח של 64 דונם במושב גדיד, עסק אותו פיתח במשך עשור יחד עם אביו. את התקופה הזו הוא מגדיר כ'תקופת אימפריה': "זה היה עסק שהתפתח ושיגשג, הצלחנו לרשום רווחים של 25% כל שנה. מעבר לחממות הגידול היה לנו קייטרינג, מסעדה וייצוא לחו"ל, ולא היה חסר לנו דבר. זה היה מפעל חיי".

מיכאלי בחממות החדשות (צילום: אמיר כהן)

אך כעת עליו להתחיל הכל מההתחלה. את הפיצויים שקיבל עד כה השקיע בהקמת עסק חקלאי חדש בזיקים, אך כיוון שלא כל הפיצויים הועברו אליו, נדרש להשקעה כפולה, ולקח הלוואות בנקאיות. "עוד לא קיבלתי את כל הפיצויים עקב בעיות ביורוקרטיות, עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה וכבר צברנו חובות כבדים. לא האמנתי שאחרי שנתיים לא אקבל את הכסף שמגיע לי. אי אפשר להקים עסק כזה בשנה אחת, ומצד שני עסק שסופג הפסדים לא יכול לשרוד יותר משנה - שנתיים. לכן אינני יודע מה יהיה".

לדבריו, "אני בחובות של מיליון שקל ויש הרבה הפסדים. צריך פועלים חדשים, לא חיברו אותנו לחשמל אז אין חימום בחממות ובעיית הקרה באזור פוגעת בכל הגידולים. מדובר בהפסדים של מאות אלפי שקלים. בנוסף, בניית התשתיות לא הסתיימה, אין מערכת ניקוז וכשירדה טיפת מים בחורף מצאתי את עצמי בחממה מוצפת. היינו צריכים לעבוד חודשיים רק כדי להוציא את השתילים המתים. כל התנאים האלו לא מאפשרים לנו לקום על הרגליים. כל התקופה שבה עבדתי יורדת לטמיון".

לעזוב מפעל חיים

להבדיל ממיכאלי, שנטל את הסיכון בניסיון להקים את עסקיו מחדש, מצוי אבי בורשטיין (50) כבר שנתיים מחוץ למעגל העבודה. בורשטיין מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בקרוואן בניצן, לאחר שפונה מגדיד אף הוא. שם הצליח להקים עסק חקלאי משגשג שקיים במשך 25 שנה. אך לדבריו, החזרה לחקלאות כרוכה בסיכון גדול מדי, ולפיכך חזר לאחרונה לעבוד בייעוץ חקלאי.

"היו לי חממות על שטח של 30 דונם. אבל קיבלתי רק מחצית מסכום הפיצויים, למרות שעברה כבר שנה מהגשת התביעה. אינני יכול להקים את העסק מחדש, כי מדובר בסיכון גדול מדי מבחינתי. אני לא יודע כמה פיצויים אקבל בפועל ובינתיים זה לא מתקדם".

לדבריו, כדי לשמור על רמת ההכנסה הקודמת שלו, יהיה עליו להקים חממות על שטח כפול מזה שהיה לו ברצועה. "העלות פה שונה, הקמת חממות חדשות הוא עניין של ניסוי וטעייה, כיוון שתנאי מזג האוויר שונים, ואין הרבה פועלים כמו בגוש קטיף".

את מקום מגוריו הנוכחי הוא מכנה "מעברה": "המקום לא נראה טוב. אומנם יש לנו איפה לשים את הראש אבל לא יותר מזה. גרנו בבית גדול של 220 מטר, אבל כאן נדחסנו לדירת 90 מטר וצפוף מאוד בבית. אנחנו משתדלים לא להתבכיין, אבל ברור שבשנתיים האחרונות ירדנו ברמת החיים, גם כיוון שהייתי מחוץ לשוק העבודה, ונאלצנו להסתדר עם כספי הפיצויים עד עכשיו".

בורשטיין לא מעוניין להישמע מתלונן, אך מצד שני, לדבריו, "לא קל לעזוב מפעל חיים. הרי חקלאות זו דרך חיים ופתאום נדרשנו לשנות פאזה". הוא טוען כי הדרך שבה התנהלו עם המפונים לא היתה הוגנת. "אנחנו דורשים מה שמגיע לנו, אבל מתווכחים איתנו על כל דבר. הביורוקרטיה איומה ונוראה, כל הזמן צריך להוכיח ולהתווכח. ועדת השרים פתרה חלק מהבעיה, אך את בעיית החקלאים ובעלי העסקים היא השאירה בצד".

ועדת השרים אמורה לדון בנושא הפיצויים לבעלי העסקים והחקלאים שפונו רק בעוד שלושה שבועות, ולהציע להם פיתרון.