בייגל נאש. למה לסטיב מגיע תואר MVP שלישי
לסטיב נאש מגיע תואר שחקן העונה על עוד שנה נפלאה של כדורסל מרתק. אבל ב-NBA לא יבחרו בו בגלל שלל שיקולים שלא תמיד קשורים למשחק. תכירו את דירק נוביצקי, ה-MVP החדש
גבירותיי ורבותיי, תחזיקו חזק, קחו הרבה אוויר לנשימה ותנסו להקשיב לאני הפנימי שלכם. תדמיינו שנחתם לפתע בעולם חדש – עולם בלי פרשנים ובלי דעות קדומות, משמע ללא תקשורת. עכשיו תנסו לסדר לעצמכם סדר עדיפויות שלא מושפע מאף גורם חיצוני. תתחילו ממה שיגרום לכם לראות משחק כדורסל, תמשיכו במי שאתם לוקחים כדמות לחיקוי ותסיימו במה שהכי הרשים אתכם, בעיקר ויזואלית.
דמות לחיקוי
לפני כל נתון, מאזן או מספר, אין ספק שכל אחד מאיתנו יזכור לעולם את מה שראה באותו הרגע הנתון על המגרש. לכן, הבחירה להתחיל דווקא מהתחום האינדיבידואלי הייתה קלה ביותר. מי שהכי עשה את העונה, היה בלי צל של ספק מספר 24 של הלוס-אנג'לס לייקרס. קובי ברייאנט הראה לכולם עד כמה הוא יכול לעשות הכול בקלות, ואפילו לאורך זמן. העוצמה של קובי הייתה שהוא יכול היה לשבור שיאים, לילה אחר לילה ולא משנה כמה ידברו על זה, כמה ינסו לעצור את זה, או כמה ישנאו את זה.
מגיע להם? כריס בוש ולברון ג'יימס (צילום:רויטרס)
ברייאנט העונה היה מודל לחיקוי, על זה קשה להתווכח. כל שחקן כדורסל, מילד ועד לבוגר, היה רואה במספר 24 אליל אישי אחרי עונה כזו. והאמת, גם אם אתם תקלעו בחמישה משחקים רצופים לפחות ארבעים נקודות, תזכו לאלוהות מסוימת. העניין הוא שמה שעוד יותר הרשים את כולם, זאת העבודה שברייאנט לא עשה זאת ליד מוסר דגול, או כוכבים אחרים. מספר 24 נעזר בשמות כמו לוק וולטון, למאר אודום וסמוש פארקר (ואולי בגלל זה).
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, מדוע כשמגיע הרגע לבחור את ה-MVP של הליגה, ברייאנט לא יכול להתחרות כראוי? קובי אמנם סחב קבוצה פצועה ולא מזהירה במיוחד לפלייאוף ואף הציג מספרים אסטרונומיים, אך השכל ההגון והמשכיל היה עוצר לרגע, שואל לגבי השיפור הכללי (שחקנים, מאזן, יכולת קבוצתית) לא כולל זו של השחקן, ומייד היה מקבל תשובה – שלילית כמובן, שהיתה פוסלת את ברייאנט מלקבל את התואר. והאני הפנימי? הוא עוד יחכה.
לא שיפר את הלייקרס. קובי בראיינט (צילום: איי פי)
המרשימים
חוץ משאת העונה הזאת אפיינו בעיקר האכזבות, היו גם כאלה שלקחו צעד אחד קדימה והובילו קבוצות לצמרת. חלק מן השמות הללו הראה שיפור סטטיסטי, חלק הציג את אותו הכדורסל אך נעזר בצוות יותר טוב מסביב, חלק הציג עודף מנהיגות וחלק עשה גם את ארבעתם יחד.נתחיל מסובייקט המנהיגות, שמביא בצורה מיידית לשולחן הדיונים את הפורוורד מטורונטו ראפטורס, כריס בוש. השחקן מג'ורג'יה-טק היה הדבר היחיד שלא התחלף בשנה האחרונה בטורונטו. בתחילת העונה החליט בראיין קולאנג'לו לפתוח סניף אירופאי בקנדה, להעביר בטרייד את צ'ארלי וילנואבה, ולקוות שכריס בוש יצליח להסתדר עם הכול. לא רק שהוא הסתדר, הוא גם חזר על המספרים פחות-או-יותר מהעונה האחרונה, אבל הפעם עם הצוות הנכון, בזמן הנכון ועם הרבה מנהיגות. הקהל באייר קנדה סנטר יכול לצעוק 'MVP' עד מחר, אבל בוש עדיין רחוק לצערו מהתואר.
נותן עונה מצויינת. טים דאנקן (צילום: איי פי)
עוד שם שעשה הרבה העונה הוא טים דאנקן מהספרס, שחזר לתת תצוגות שהזכירו את ימיו הטובים מלפני חמש ושש עונות. דאנקן הציג העונה את הכל מהכל – החל מהמספרים שהיו קרובים לטובים בקריירה, ועד להגנה וליציבות המתמשכת. לא לחינם המשיכו לראות את הספרס כקבוצה היציבה בליגה – כי אם דאנקן, הפרנצ'ייז פלייר שלה, היה כזה, אז בטוח שהיא נראתה ככה. עם זאת, סן אנטוניו סיימה רק שלישית בליגה, אחרי דאלאס ופיניקס, וזה כנראה המכשול המרכזי של דאנקן לזכייה בתואר.
גימיק זול
הלאה. דירק נוביצקי. כמובן שמייד יעלו התהיות והקובלנות, שהרי אם העונה הוא לא יזכה בתואר, אזי מתי כן? המציאות היא אחרת – נתחיל מהסטטיסטיקה. נוביצקי ירד בשתי נקודות ונשאר על אותו מספר כדורים חוזרים בממוצע למשחק. מבחינת האחוזים חל שיפור קטן, ולכן כל ניסיון להיתלות על השוואות סטטיסטיות לעונה שעברה כדי לתת לו את התואר, אינו רלוונטי.
בסוף הוא ייקח, השאלה אם מהסיבות הנכונות. נוביצקי (צילום: איי פי)
אבל מה, האמריקאים, כמו האמריקאים, נוטים לתת כבוד בדרך שלהם – כמו שקורה הרבה פעמים במהלך טקסי האוסקר. הנתון לפיו מעולם לא זכה שחקן מחוץ לצפון אמריקה ב-MVP, עשוי לתת לליגה סיבה מצויינת לבחור בגרמני. ויש גם סיבה נוספת. דאלאס קפצה העונה מהמקום השני לראשון והוליכה את הליגה עם המאזן הטוב ביותר כמעט לכל אורך הדרך – מה שמביא את הכוכב של הקבוצה הזאת, נוביצקי, למרכז ההייפ, שהרי אין גימיק יותר טוב מזה, ואין מצב נוח יותר.
מבחינת הצוות שמסביב, נכון לעכשיו הוא עדיין לא עלה דרגה בזכות נוביצקי. ג'וש הווארד הגיע לאן שהיה צריך להגיע מלכתחילה, בזכות הרבה קרדיט ודקות משחק, כשטרי ושאר החבר'ה המשיכו עם אותם המספרים והרמה. הבעיה היא שנוביצקי היה יותר טוב מכולם, בעונה הכי טובה של כולם.
היה קשה לעצור אותו העונה. טי-מאק (צילום: איי פי)
עוד שני מתמודדים לגיטימיים הם טרייסי מגריידי מיוסטון ולברון ג'יימס מקליבלנד. הבעיה עם השניים היא שהם לא תפקדו באופן יציב לאורך כל העונה – מה שדרוש מ-MVP. טי-מאק סבל שוב מהגב התחתון, שהפעם דווקא השבית אותו לתקופות קצרות יותר. לברון הציג כדורסל טוב ותוצאות בעיקר בחצי הראשון של העונה, כשבשני הוא כמעט נעלם, וכך גם קליבלנד.
ויש את נאש
ה-MVP המכהן רוצה עוד תואר אישי לארון ויכול להרגיש שמגיע לו. הסיבות: 1. סטיב נאש מציג את הכדורסל הכי כדורסלני בליגה, בכך שהוא מדגיש את מושג 'הקבוצה'. 2. קבוצה שלמה מושפעת מיכולת המשחק שלו. נאש משרה אימפקט כל כך אדיר על המשחק, כך שגם אם הוא מסיים עם פחות מ-10 נקודות, הסאנס יכולים לנצח בקלות. נאש לא צריך להכריח על עצמו את המשחק, מה שצריכים לעשות בדרך כלל המתמודדים שלו.
ותחשבו על זה. סטיב נאש בפעולה (צילום: רויטרס)
3. רוב הסגל של פיניקס לא היה מציג את מה שהוא הציג ללא נאש. המחשבה הזאת, שקודם צריך לחשוב על האחרים ואחרי זה על האפשרות שלך, הוכיחה את עצמה ודוגמאות לא חסרות. 4. נאש הוא הסיבה המרכזית לחזרה למסלול של פיניקס אחרי פתיחה זוועתית. 5. אי אפשר להחליף את הקנדי. את דירק אפשר, את קובי אפשר – וזאת מהסיבה הפשוטה, שהשחקנים הללו מייצרים דברים מסוימים. נאש מציג משהו שהוא מעבר למשחק – ווינריות ומנהיגות, בנוסף ליכולות המקצועיות שלו. 6. קחו את כל אלה, תוסיפו את המילה 'הגנה' ותשפטו בעצמכם.
תחשבו על זה
עכשיו תחזרו לאני הפנימי שלכם. תשאלו אותו מה הוא מעדיף: שחקן עם יכולות אישיות בלתי נגמרות, שלפעמים גם עולה לקבוצה שלו במשחקים ולשחקנים שלידו ביכולת, או פרנצ'ייז פלייר של הקבוצה המובחרת בליגה, שחייב את התואר בגלל הסיטואציה שנוצרה? ויש גם את ההוא שמזכיר למה אנחנו אוהבים כדורסל ולמה כדאי לנו לראות את זה את המשחק הזה. כי כדורסל, בטבעו לפחות, הוא משחק קבוצתי.בשורה התחתונה – הליגה לא מעוניינת לשלוח להיכל התהילה עוד שחקן עם 3 תארי MVP רצופים. הרי נאש לא זכה עוד באליפות, כנראה גם לא יזכה ואפילו לא הגיע לגמר ה-NBA. אז למה להזכיר אותו באותו המשפט עם לארי בירד, ווילט צ'מברליין וביל ראסל, שעשו זאת לפניו. נכון שאפילו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'באר לא היו רשומים על ההישג הזה, אבל האם אתם חושבים שההיסטוריה צריכה להכריע על ההחלטות בהווה? חבל על האני הפנימי, שיישאר הפעם עם ייסורי מצפון כבדים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
