גולדה, סליחה
איפה פרישתה האצילה דווקא לאחר הזיכוי של אגרנט - ואיפה הזלזול של אולמרט? ואולי זה העם שהשתנה?
הגיעה העת להתנצל בפני הגברת הזקנה, ראש הממשלה גולדה מאיר,
שכה הרבו לבקרה ולהשמיצה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
בחלוף דור ואחרי הנסיון של מלחמת לבנון השניה, ניתן להעריך מחדש את אישיותה ומנהיגותה, והערכה זו מחייבת התנצלות עמוקה.
גולדה מאיר עמדה אולי בראשות הממשלה המרשימה ביותר שהייתה כאן אי-פעם. יגאל אלון היה סגנה ושר החינוך, משה דיין - שר הביטחון, פנחס ספיר - שר האוצר, אבא אבן - חוץ, שלמה הלל היה שר המשטרה, יצחק רבין - שר העבודה, וישראל גלילי שר בלי תיק. כן, גם שמעון פרס כיהן בממשלה זו. אין שום ספק שבהשוואה לממשלת הצללים שיש לנו היום, זו הייתה ממשלת נפילים. הממשלה הזו, אף שניהלה את מלחמת יום הכיפורים, חזרה וקיבלה את אמון העם בבחירות שנערכו אחריה, בדצמבר 1973, בהן שב ה"מערך" אל הכנסת עם 51 מנדטים. יתר על כן, ועדת אגרנט, בדו"ח החלקי שהגישה באפריל 1974, זיכתה את גולדה ודיין מאחריות אישית לכשלונות במלחמה.
כך, היו לגולדה כל החיזוקים הפוליטיים, הדמוקרטיים והמשפטיים, הדרושים כדי להישאר בכסאה. ואף-על-פי-כן, 11 יום לאחר שזוכתה בוועדת אגרנט, הודיעה על התפטרותה והתפטרות ממשלתה. מדוע? כי הבינה מהי מנהיגות היונקת את כוחה ואת אמונה מן העם, והייתה קשובה לקול העם, ולכן כאשר חשה שאיבדה את מקור כוחה האמיתי - התפטרה. היה זה מפגן מרשים של מנהיגות אמיתית שאז לא ידענו להעריכו, אך קל לכבדו ולהוקירו עתה, כאשר בראשנו ממשלה אפורה ומשמימה שנבחרה בעידן קודם, לא עמדה במבחן המלחמה, לא ביקשה אמון מחודש מהעם - ונאחזת בכיסאותיה מול כל הביקורת והמחאה מלמטה.
צריך להשוות את התנהגותה האצילה של גולדה לזו של ראש הממשלה הנוכחי, כדי להבין את גודל ההבדל בין אז להיום. מי שהאזין היטב לנאום ה"אני לא פופולרי" שלו, יכול היה לחוש את הבוז העמוק שלו לעם. את כוחו הוא שואב מחבורת פרסומאים ויח"צנים המקיפה אותו, אלה שמתעתעים בעם ומאמינים שהוא עדר שצריך רק כסף ותרגילים פרסומאים כדי שייטה לכיוון הרצוי.
יש רק שוני אחד שאותו צריך להזכיר: אז, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יצא הציבור להפגין באלפיו. הפעם המפגינים מעטים. אולי משום שהסביבה נעשתה וירטואלית יותר, ואנשים פורקים את זעמם באינטרנט ובדוא"ל. ואולי מסיבה אחרת - אז, כשקראו המפגינים לגולדה ולדיין ללכת, הם ידעו שניצבת מאחריהם שורה שנייה של מנהיגים, הראויים ומסוגלים לתפוס את מקומם. ראשונים באו רבין ופרס, ואחריהם מעבר לפינה חיכה מנחם בגין. הפעם, גם אם נחפש בנרות, אין אלטרנטיבה מנהיגותית, והמירב שהמערכת הפוליטית יכולה להציע זה מיחזור של נתניהו וברק. ואולי, וזו הסכנה האמיתית - אולי התהליך שעברה המערכת הפוליטית עבר גם על העם, ומציבור גאה ואחראי הפכנו לעדה רעה, עייפה ומנוכרת, שמוכנה ללכת אחרי כל מי שמבטיח לה לחם ושעשועים.
את התשובה לשאלה הקשה הזו נדע בעוד זמן קצר. הממשלה הנוכחית נכשלה כישלון מחפיר, וכל יום שהיא בשלטון הוא חרפה לעם. אם ועדת וינוגרד לא תפיל אותה, יהיה על העם לצאת ולהפילה, כפי שעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. אם העם לא יעשה זאת - אות הוא כי אנו ראויים לממשלה הזאת, ואת המחיר נשלם כולנו, ובצדק. אולם, הפלת הממשלה אינה סוף הדרך, אלא רק תחילתה. שכן אולמרט אינו הבעיה, גם לא מפלגת קדימה - אלה רק שני אירועים בתוך תהליך ארוך וחשוב יותר. התהליך הוא שקיעת המערכת הפוליטית. אולמרט הוא השלישי מבני דור המדינה שהועמד בראש הממשלה ונכשל תוך זמן קצר כישלון חרוץ. מתברר שלא מדובר במקרים אלא בתופעה, וסימן ההכר הבולט שלה הוא אובדן היכולת להקים הנהגה לאומית.
לא רק עקרות מנהיגותית מאפיינת את המערכת הפוליטית, אלא גם אובדן כושר ההתחדשות. "קדימה" הייתה כנראה הניסיון האחרון להציע לעם תקווה חדשה, אך הייתה זו לא יותר מאשר אחיזת עיניים. פוליטיקאים משופשפים ותככנים מנוסים התאחדו, הקימו מפלגה והבטיחו שהשאירו את כל הנוכלים והרמאים במפלגות הישנות. אך ככל מרמה ואחיזת עיניים, גם זו אורך ימיה קצר - ומתברר שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת. בתנאים אלה אין סיכוי לתקווה או לברכה מן המערכת הפוליטית הנוכחית. השאלות שעוד נותר לברר: האם רק הפוליטיקאים שקעו, או גם העם? האם תימצא דרך אחרת למצוא ולהעלות הנהגה שתצטיין בצדק, יושר וחוכמה? בתשובה לשאלות הללו טמון עתידנו.
אלוף-משנה (מיל') ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
