שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך אפשר להציל את המוזיקה הישראלית?
    הטענה שחובבי המוזיקה יכולים לעשות יותר כדי לסייע למוזיקאים משחקת לידי תעשיית המוזיקה המקומית, עליה מוטלת האחריות לשינוי המצב. אם נתעלם מכך רק נקשה על חברות המוזיקה לנתק את חנויות הדיסקים המתרוקנות ממכונות ההחיאה ולתת למוזיקה חיים חדשים - באינטרנט. תגובה לכתבה של גיא חג'ג'

    חובבי המוזיקה, הפסיקו להוריד שירים חינם והתחילו לקנות מוזיקה בזול - ובלבד שתשלמו, כך קרא בסוף השבוע גיא חג'ג' בכתבה שפורסמה בערוץ התרבות של ynet.

     

    חג'ג' מסביר כי אין כל פסול בהורדות שירים חינם, אם לאחר ההורדה הגולשים ישלמו על השירים שאהבו - באמצעות רכישת דיסקים בחנויות או באינטרנט, בקניית קובצי MP3 מחנות מוזיקה כמו Songs ו-iMusic או כרטיסים להופעות.

     

    הוא אמנם מציין כי מורידי המוזיקה אינם הגורם מספר אחת למשבר הכלכלי של המוזיקה הישראלית, אך הם בהחלט לא עושים שום דבר כדי לשפר את מצב המוזיקה. הנחת היסוד המובלעת בכתבה, לפיה שיתוף הקבצים פוגע במוזיקאים, לא

    הוכחה מעולם (ואף הופרכה). טענה זו משחקת לידי תעשיית המוזיקה המקומית, ויכולה לשמש להצדקת מדיניות חיבוק הידיים שלה. 

     

    הפיראטים תמיד הקדימו את התעשיה

    הטענה שחובבי המוזיקה "יכולים לעשות יותר" תמיד מזכירה לי את הרצל, שהפעיל את תחנת הכבלים הפיראטית בשכונת מגוריי בחיפה בשנות ה-80 הבלתי עליזות בעליל.

     

    כולם שילמו להרצל עבור שירותיו הטובים (במציאות בה שלט הערוץ הראשון, סרטים חדשים בטלוויזיה היו התגשמות כל החלומות), מפרופסורים ועד פועלים קשיי יום.

     

    הם לא היו עבריינים - המחיר היה זול והשירות התבקש בעקבות השינויים בהרגלי הצריכה. הפיראטים תמיד הקדימו את התעשייה בהבנת המציאות המשתנה וניצול ההזדמנויות החדשות. גם אז בוודאי היה מי שטען כי על הצרכנים לפקוד את חנויות הווידאו ולרכוש סרטים כדי לסייע ליוצרים.

     

    תעשיית המוזיקה מבינה לאט

    אך חובבי המוזיקה לא צריכים להתאים את עצמם למודלים העסקיים המיושנים של תעשיית המוזיקה. היא זו שצריכה להבין את המדיה החדשה ולפעול על פי חוקיה. היא עושה את זה בצעדים מאוד מאוד קטנים.

     

    רק לאחרונה החלה EMI, אחת מחברות המוזיקה הגדולות בעולם, למכור שירים ללא DRM, רק עכשיו, תשע שנים לאחר שהפציעה נאפסטר, קם שירות חוקי של הורדות חינם (We7 של פיטר גבריאל),

     עדיין ללא הקטלוג המוזיקלי של ארבע הגדולות.

     

    מצב בעייתי בישראל

    בארץ המצב בעייתי עוד יותר. בגלל מחלוקת בין חברות המוזיקה המקומיות, אין שירות מאוחד לכל המוזיקה הישראלית - תנאי בסיסי להצלחת המוזיקה הדיגיטלית גם כאן (ורצוי מאוד לשלב בו גם מוזיקה לועזית).

     

    מי שרוצה לקנות שיר באינטרנט צריך קודם כל לבדוק אם שיר מסוים נוצר על ידי אמן החתום ב-NMC (מפעילת songs) או באחד הלייבלים העצמאיים (במקרה כזה אפשר לנסות ב-iMusic). ורבים הסיכויים שאנשים יתייאשו בדרך. אלה שירותי מוזיקה נכים, שלא יושיעו את התעשיה.

     

    היכן שירות המוזיקה הישראלי?

    שירות דמויי iTunes של אפל או emusic.com הכולל את כל המוזיקה הישראלית יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה הישראלית, במיוחד אם ישולב עם חבילות של ספקיות האינטרנט או דרך חבילות מנוי אחרות. (למשל, חבילת מוזיקה של אינטרנט מהיר ב-1.5Mb עם 30 הורדות בחודש וקליפים של כל השירים הישראלים החדשים בתוספת 40 שקלים בלבד - מי לא יקנה?).

     

    חברות המוזיקה הישראליות לא צריכות להפעיל שירותים כאלה. הניסיון

    העולמי מלמד כי בשל הניסיון הדל שלהן ברשת הן לא מתמחות בהפעלת שירותים כאלה. הצרה היא שהן לא מאפשרות לאף גורם אחר להפעיל שירות דומה.

     

    מחלוקת הנוגעת לתשלום שיקבלו היוצרים על הורדות מוזיקה בסלולר ובאינטרנט היא בין הגורמים לעיכוב של שנים בהשקה של שירות מוזיקה מאוחד.

     

    בכתבה שפורסמה באתר "נענע" בתחילת 2006 צוטט מוטי כהן, מנהל הקשרים המסחריים של "פלאפון", שהאשים את תעשיית המוזיקה בכך שהיא "גוררת את כל החברות למטה וגוזלת מהן זמן יקר".

     

    כהן התייחס לחילוקי הדיעות בין חברות התקליטים לחברות הסלולר על אופן גביית התשלום וגובה הסכום שמגיע ליוצרים מהורדות של רינגטונים ושירים באמצעות הסלולר. חילוקי דיעות דומים התגלעו בין חברת NMC לאקו"ם, המייצגת את המלחינים וכותבי השירים. מאז חלפה עוד שנה וחצי כמעט, ושוב דבר לא התקדם.

     

    חינוך השוק

    אין כל הוכחה שמורידי השירים פוגעים במוזיקאים, אך באופן נחרץ אפשר לקבוע כי אסטרטגיית האינטרנט הכושלת של חברות המוזיקה המקומיות מזיקה לעצמה, למוזיקאים ולחובבי המוזיקה. כל יום שעובר הוא יום של הכנסות מבוזבזות ממוזיקה דיגיטלית.

     

    סקר שפורסם לאחרונה גילה כי יותר ויותר צעירים בארה"ב וקנדה קונים מוזיקה חוקית במקום להוריד שירים חינם. 83 אחוזים מהסטודנטים מורידים שירים ברשת, בעוד 36 אחוזים קונים מוזיקה משירותים מקוונים (הנתונים מסתכמים ליותר מ-100 אחוזים בגלל שחלק מהמורידים גם קונים). 24 אחוז מהמורידים אמרו כי ישקלו לשלם על מוזיקה לעומת 17 אחוזים שטענו כך בשנה הקודמת.

     

    סייעו לכך גם אוניברסיטאות בארה"ב, החוששות מהורדות פיראטיות ורוכשות מנויים לשירותי מוזיקה עבור הסטודנטים שלהן, ובכך מסייעות לתעשיית המוזיקה. מהלך דומה של האוניברסיטאות או משרד החינוך בישראל נראה דימיוני כרגע, אך תנאי מוקדם הוא הפעלה של שירותי מוזיקה.

     

    אפשר ללמוד מהנתונים שאפשר להפוך מורידי מוזיקה לקוני שירים. הדרך לשם היא ארוכה וכרוכה בחינוך השוק. בכל יום שעובר לומדים נערים ונערות ישראלים נוספים את נפלאות שיתוף הקבצים. מי ישגה באשליות שהם יתחילו לפתע לקנות דיסקים?

     

    היכן ה-Last.fm הישראלי? זו שאלה רטורית, בהתחשב בכך שתחנות הרדיו המקומיות מאוד מדשדשות ברשת. לאחרונה הושק בישראל מחשב ה-Media Center של מיקרוסופט, ללא חנות של מוזיקה ישראלית.

     

    הדיסק מת

    אני בהחלט בעד שאמנים יתוגמלו על הכשרון שלהם, אך עליה זמנית במכירות הדיסקים לא תעזור באמת למוזיקאים הישראלים. אם להודות על האמת, הדיסק מת. האחריות לשינוי המצב מוטלת על התעשיה ולא על חובבי המוזיקה.

     

    אם נתעלם מכך רק נקשה על חברות המוזיקה לנתק את חנויות הדיסקים המתרוקנות ממכונות ההחיאה ולתת למוזיקה חיים חדשים - באינטרנט. 

     

    דברים דומים נכתבו כאן ב-2000, 2001, 2003, 2004, 2005, 2006, והנה כבר אנחנו כמעט באמצע 2007. אפשר לקוות ש-2008 תהיה שונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים