אולמרט חשף את ישראבלוף
במחיר כבד ובאינסטינקט של אזרח חסר ניסיון, הוא קטע שנים של התמכרות לאשליה - והוביל לראשית תיקון ותקווה
הסיבות לכך ידועות: הסכמי השלום עם מצרים וירדן; תהליך אוסלו, על כל תוצאותיו ואסונותיו (שטרם נבחנו על-ידי ועדת חקירה ראויה); חולשה יחסית של הצבא הסורי; תעמולת החולשה של "ארבע אמהות"; חוסר התוחלת שחשו רבים בציבור מרצועת הביטחון בלבנון ומחירה בהרוגים; הרצון לייצב שקט יחסי עם שגשוג כלכלי, ולקוות שיצמח ממנו גם שלום ברבות הזמן; מלחמת הטרור הפלסטיני; מתקפת הטרור העולמי; ומעל הכל - פירוק הצבא העיראקי על עשרות הדיביזיות שלו בידי האמריקנים, וסילוק הסיוט של חזית מזרחית לוחמת בצבאות קונבנציונאליים.
התוצאות היו חמורות הרבה יותר ממה שתואר בדו"ח הגלוי של ועדת וינוגרד: קיצוץ מסיבי בתקציבי הביטחון; פירוק נרחב של יחידות שריון ומכירת הטנקים; ביטול רוב האימונים של המילואים; הישענות-יתר על חילות האוויר והים וזרועות אסטרטגיות; ריכוזו של צה"ל בחזית הטרור הפלסטיני, תוך התעלמות מחיזבאללה ומהתעצמותו למרות החטיפות וההתגרויות; וניהול משא-ומתן משפיל עם חסן נסראללה לפי תנאיו.
השיא היה בתחרות הפוליטית הפרועה, מי יקצץ עמוק יותר בתקציבי הביטחון, יחד עם התוכנית לקיצור השירות הסדיר ולצמצום המילואים. אחדים ממובילי ההפגנות כעת נגד ראש הממשלה הובילו לפני כשנה וחצי את הלובי הציבורי לקיצוץ המיליארדים בביטחון, לטובת תקציבי הרווחה הלחוצים. אילו נמשכו המגמות הללו עוד שנים אחדות (יחד עם אסטרטגיית ה"הכלה" המתוארת בדו"ח באריכות), היינו עלולים לקום ביום פקודה ולגלות שאין לנו צבא בכלל, שצה"ל הוא רק דימוי ואילו "קורי העכביש" הם המציאות, כפי שצפה חסן נסראללה, אשר מכיר אותנו היטב מן התקשורת הישראלית החושפנית וגם מידידיו הרבים בארץ. אילו נחשפה מציאות זו לעת מלחמה כוללת, למשל: מול איראן, סוריה וארגוני הטרור העולמיים - היינו עלולים לעמוד בפני סכנה קיומית חמורה, שטרם ידענו כמוה מאז מלחמת העצמאות.
רבין ושרון ידעו: הצבא מתנוון
מנהיגי ישראל ידעו כל השנים שיש פער עצום בין הדימוי של צה"ל לבין יכולתו הממשית. אני יודע זאת עוד משיחותיי הרבות עם יצחק רבין ז"ל, וגם עם שמעון פרס ואהוד ברק. הם גם רצו להשיג הישגים מדיניים מרביים כל עוד הדימוי של צה"ל גבוה, ובטרם תיחשף האמת. שמעתי זאת במו אוזניי. אולם הם טעו עד מאוד בניתוח הסיבות למצב: הם חשבו שהמוטיבציה של הציבור ושל הנוער להילחם נשחקה מאוד, והיו משוכנעים שמתקפת טילים תבריח המונים מכאן. הם התאימו את הציפיות, את התוכניות ובעיקר את התקציבים למה שנראה כחולשה עמוקה ותהומית. בפועל, חולשת המוטיבציה הייתה רק בקרב שכבת אליטה קטנה (עם בולטות תקשורתית), ומה שגרם לניוונו של צה"ל היה הקיצוץ התקציבי והציפיות הנמוכות, עם המילים הגבוהות. את זאת הוכיחו הגיוסים המפתיעים ל"חומת מגן" ולמלחמת לבנון השנייה - התייצבות של יותר מ-100 אחוזים.אריק שרון המנוסה אכן פעל על פי ציפיותיו מצה"ל המתנוון ונחלש, וניהל את עסקת טננבוים מעמדת חולשה, שהייתה ידועה היטב לאויב על הגבול. נסראללה היה בטוח שכך תנהג ישראל גם בחטיפה הנוכחית - את זאת אמר במפורש. מיד לאחר החטיפה אף יעץ לאולמרט בקול רם ללמוד מניסיון קודמיו. וכאן נמצאת הסתירה הפנימית בדו"ח וינוגרד: אילו פעל ראש הממשלה באחריות, בזהירות ובשיקול דעת, כפי שהוועדה מצפה ממנו במבט לאחור וכפי שכל אזרח הגון מצפה ממנהיגיו; אילו היה בוחן ובודק ומתייעץ - ודאי היה מגביל את התגובה ליום-יומיים של הפצצות אוויריות ונאומים "תקיפים", ואז פותח במשא-ומתן לפי ציפיות האויב ותנאיו. חיזבאללה היה שולט אז בגבולנו ובביירות, וצה"ל היה ממשיך להתנוון.
חמור מזה: בתרחיש שכזה, איש מאיתנו לא היה יודע מהו מצבו האמיתי של צה"ל, ובלא ידיעה כזאת לא היה מתחלף סגל הפיקוד, לא הייתה משתנה הקונספציה, והיינו ממשיכים לישון בתוך דימוי עצמי של צבא חזק, עטופים ב"קורי העכביש". כל שנה היו מקצצים עוד את תקציבי הביטחון למטרות חברה, רווחה ושאר ירקות, לקול מחאתו הרפה של המטכ"ל, ושם היו ממציאים עוד ועוד ביטויים של "הכלה".
דעת מיעוט: תודה לשני המושמצים
את כל זה עצרו בבת אחת שני אזרחים חסרי ניסיון, חסרי עומק, מחשבה, שיקול דעת ואחריות, ובעיקר - ראש ממשלה שפועל על-פי תחושות ותגובות אינסטינקט מהירות וחדות, שסולד מהתייעצויות ממושכות ומתישות ומעודף חשיבה. הם גרמו לכך שהכל התהפך ברגע. כבר היום צה"ל יותר טוב ויותר חזק מהדימוי שלו, ופער זה אולי עוד יגדל. קיצוצי התקציב נעצרו. מפקדים הוחלפו. הקונספציה השתנתה כליל. חודשו האימונים. הניוון נפסק. הסכנות גדלו מאוד, אבל גם הערנות והנכונות. חיל-הים אינו מפליג עוד עם מכשירים כבויים. ההיערכות שונה. כל זה לא היה קורה אילו פעל ראש הממשלה בזהירות, בשיקול דעת ובאחריות; אז גם לא הייתה קמה ועדת וינוגרד, ומי יודע מה היה צפוי לנו בסיבוב הבא.האם די בשינוי שכבר קרה? כלל לא בטוח. האויב מתארגן אף הוא, הדימוי שלנו נחלש - ודו"ח וינוגרד עצמו מחליש אותו עוד יותר. ואולם, באורח פרדוקסלי, אנו חבים תודה גדולה לשני האנשים המושמצים האלה, גם אם ייאלצו לשלם מחיר אישי וציבורי כמיטב המסורת הישראלית. אהוד אולמרט ועמיר פרץ הם שחשפו בבלי דעת את הישראבלוף ה"ביטחוני"; הם שהובילו לראשיתו של תיקון ולתחילתה של תקווה, וזאת במחיר כבד - מחיר ההתפכחות הכואבת.
שלושת השבויים אינם סובלים לחינם. 119 חיילים ו-44 אזרחים לא נפלו לשווא. הם נפלו כדי לחלץ את מדינת ישראל מן התהום שבלעה אותה, תהום של צה"ל מתנוון וחסר כושר לחימה. תוצאות פועלם יתבררו בהמשך הדרך, אם חלילה תיכפה עלינו שוב מלחמה, ואם תימנע (הלוואי) בזכות שינוי הכיוון. בתפילה זו ובתקווה זו נזכור וננצור כל אחד מהם על לוח ליבנו.
לפנייה לכתב/ת 
