שדרות משלמת על וינוגרד
בהיעדר לגיטימציה ציבורית ובינלאומית, חוששת הממשלה להורות על המהלך היחיד שיכול לעצור את רולטת הקסאם
אם יש מישהו שראוי לכל העיטורים, הפרסים והכיבודים שמעניקה המדינה, הרי אלה הם תושבי עוטף עזה. נכונותם להמשיך ולנהל את חייהם בצילה של רולטת הקסאמים צריכה להיחקר מדעית, וראוי שתהפוך למותג לאומי. החוסן הנפשי שהם מפגינים עשוי לגרום לנסראללה ולאיראנים לבחון מחדש את תיאוריית "קורי העכביש". אבל הבעיה עומדת בעינה ודורשת פיתרון. כדאי שכל אחד מאיתנו ישאל עצמו ביושר, כמה זמן היה מוכן לחיות עם ילדיו כשרקטות מתפוצצות מדי יום בקרבת ביתו. גם לא סביר שמדינה דמוקרטית - במיוחד כזו שיש לה כוח צבאי ניכר - תרשה שמצב כזה יימשך שנים. אפשר להניח, שאילו היה מדובר בתל-אביב או בירושלים, כבר מזמן היתה הממשלה שולחת את צה"ל למבצע צבאי נרחב, בו ינסה ברצינות לכל הפחות לצמצם את הירי לעברם של אזרחים שלווים.
להשקיע מאמצים רבים - וגם חיי אדם - כדי לאתר אותו. בווייטנאם, כידוע, כשל הצבא האמריקני במשימה דומה - והתוצאה הסופית של אותה מלחמה הרי ידועה. גם צה"ל לא ממש הצליח לטפל ביעילות ולחשוף את "שמורות הטבע" של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. והשמורות הללו הן רק דוגמית למה שמחכה לצה"ל ברצועה, ועלול לגרום לכך שכל כניסה נרחבת תהיה ממושכת מכפי שנחזה.
במיוחד מדאיגה העובדה, שכל יום שעובר בלא מבצע - מחמיר את הבעיה ומקשה על פתרונה באמצעים צבאיים או מדיניים. זאת לאור ההתעצמות באין מפריע של החמאס והג'יהאד האיסלאמי, והעמקת החדירה האיראנית לרצועה. כתוצאה מהתעצמות זו, הרקטות הבודדות שנורות כיום לעבר הנגב המערבי ייראו משחק ילדים, מול מטחי הרקטות ארוכות הטווח והמדויקות יותר של מחר. ההתעצמות החמאסית תביא גם לכך שצה"ל, שבסופו של דבר ייאלץ להיכנס לעזה, יספוג אבדות כבדות יותר וייתקל בקשיים גדולים יותר להצליח במשימתו.
המנהרות שחופרים עתה כל הארגונים החמושים ברצועה עלולות לייצר שם "סיטואציה וייטנאמית" - מצב בו האויב, עם הרקטות וחגורות הנפץ שלו, נעלם תחת האדמה, וכוחותינו נדרשים
אחריות מיניסטריאלית
לבני: צה"ל לא מעדכן
רוני סופר
שרת החוץ העלתה בפני ראש הממשלה תמיהות על התנהלותו של הצבא, שאינו טורח לעדכן את השרים על תוכניות הפעולה מול ההסלמה ברצועת עזה. הדברים תועדו במצלמות הטלוויזיה
חשוב להבין: אין כרגע חלופה מדינית או צבאית טובה אחרת למצב הנוכחי. גם אם תחליט ישראל להיכנע לדרישות החמאס והג'יהאד ולהפסיק את פעולות ה"סיכול" בגדה בתמורה להפסקת הירי מהרצועה, הסכם כזה יקרוס תוך שבועות ספורים. גם השתלטות זמנית נוספת על "מרחבי השיגור" לא תשיג את היעד. החלופה היחידה הריאלית למצב הנוכחי היא מבצע צבאי רחב היקף של צה"ל בכל שטח הרצועה.
כושר פעולה על מגש דמים
כל העובדות הללו ידועות היטב בצה"ל, ונהירות גם לראש הממשלה ושר הביטחון. אבל ישנם כמה גורמים המעכבים פעולה בהיקף גדול ברצועה. במסגרת פעולה שכזאת, יידרשו הכוחות לשהות בשטח הרצועה במשך כמה חודשים, במהלכם יאספו מודיעין ויבצעו עבודות הנדסיות רחבות לחפירת מיני "תעלת ימים" בציר פילדלפי. מטבע הדברים, המבצע יהיה כרוך באבדות ובביקורת נוקבת על ישראל בזירה הבינלאומית. על הקושי הבסיסי הזה נוסף לאחרונה גם "אפקט וינוגרד": פעולה מהסוג המתואר תחייב גיוס מילואים נרחב - אוגדה וכמה חטיבות לפחות. נקל לשער שכמה מחיילי המילואים, הדורשים כעת את התפטרותם של אולמרט ופרץ, ינצלו את ההזדמנות כדי להעניק משקל ותוקף לדרישתם. איך? הם יסרבו לכבד את צו הגיוס בטענה שלממשלה הזו אין כישורים וסמכות מוסרית להורות לצה"ל לצאת למהלך צבאי גדול ועתיר אבדות. אנחנו בתקשורת נעשה כבר את השאר. לא צריך לנחש - היינו כבר בסרט הזה, עם סיפור "החטיבה שלא התגייסה" במלחמת לבנון הראשונה. מלבד זה, ממשלה היודעת שאיבדה את אמון ציבור, חוששת מכישלון צבאי הרבה יותר ממשלה רגילה.
אבל הקושי העיקרי להחליט על מבצע נרחב בעזה נובע מהיעדר "אסטרטגיית יציאה" סבירה. ועדת וינוגרד הבליטה את השגיאה שביצעו הצבא והממשלה, כשלא הציבו יעדים ריאליים ולא הכינו אסטרטגיית יציאה לפני שיצאו למלחמה. במה שנוגע ליעדים, אפשר לומר בביטחון שלמבצע בעזה יש רשימה טובה וסבירה של מטרות בנות השגה, שיפתרו או יצמצמו בצורה ניכרת את הבעיה. רשימה זו כבר הוצגה לראש הממשלה ולשר הביטחון, והם אישרו אותה. אבל מערכת הביטחון והדרג המדיני אינם יודעים כיצד אפשר יהיה להבטיח ששיגורי הרקטות ופיגועי המנהרות לא יתחדשו לאחר שצה"ל ייצא מהרצועה, כתום כמה חודשי פעילות. הבעיה מחמירה לנוכח הוודאות הכמעט מוחלטת, שפלישה ישראלית תמוטט את מה שעוד נותר מהרשות הפלסטינית ומסמכותו של אבו-מאזן. אנשיו של האחרון יילחמו בנו - או שייחשבו למשת"פים. מכאן שישראל תצטרך להישאר ברצועה זמן רב, או לראותה עוברת קומלפט לידי חמאס והאיראנים, שתוך חצי שנה ישקמו את יכולותיהם הצבאיות.
לפיכך, אסטרטגיית היציאה היחידה, הנראית כבאה בחשבון מבחינתה של ישראל, היא כמו בלבנון: כניסת כוח רב-לאומי גדול ואפקטיבי (אירופי), שיחליף את צה"ל ברצועה וינהל אותה גם בהיבטים האזרחיים, עד לכינונה מחדש של רשות פלסטינית יציגה ויציבה, בעלת זרוע ביטחון חזקה. סביר בהחלט להניח שגם רוב הפלסטינים מייחלים היום לפיתרון כזה, שייחלץ אותם מהאנרכיה הקטלנית. אלא שלשם כך זקוקה תחילה הממשלה ללגיטימציה ציבורית ובינלאומית לצאת למבצע צבאי גדול, אשר יתניע את התהליך. לממשלה הנוכחית אין לגיטימציה כזו. גם אם תוחלף, יעבור זמן רב עד שממשלה חדשה תוכל לקבל החלטה כבדת משקל שכזו. לכן, תושבי שדרות הם היחידים שמשלמים כעת את מחיר המסקנות של ועדת וינוגרד. רק פגיעה קטלנית של קסאם או פיגוע רב-נפגעים יכולים לחלץ אותם מהמלכוד; את כושר הפעולה אפשר יהיה להחזיר לממשלה הנוכחית רק על מגש של דמים.
פורסם לראשונה 07/05/2007 21:57
מומלצים
