דלות ועושר בתל-אביב

בתוך כל מה שייכתב עכשיו על רפי, איך אפשר לספר אותו שיהיה אחר? רפי לא היה מישהו שפתאום נזכרים בו ועושים לו

צדק שאחרי המוות. אף אחד לא שכח אותו לרגע בחייו: לא מזמן הוקרן בערוץ 8 הסרט התיעודי השני עליו, על הציור, המוסיקה ועל חייו. לפני לא מעט שנים ביקרה דליה קרפל בבית של רפי ביונה הנביא וסיפרה את סיפור הבית, שהוא סיפור המהות של רפי כיוצר. זה היה הסרט הראשון על רפי, שהיה אז בשיא פריחתו כ"רפי לביא של המדרשה". הבמאי עמית גורן, יחד עם האוצרת שרית שפירא, ליוו את הפרידה ואת המעבר בשנה שעברה, שכל קהילת האמנות ידעה עליהם בזמן אמת, לבית החדש.

עבודה של רפי לביא. באדיבות גלריה גבעון 

מאולם הקונצרטים לשדה הקוצים

רפי לביא היה צייר. זה לא משהו מובן מאליו לומר, כי אצלו, כמו אצל כמה מתלמידיו, הציור היה מעשה שהוא היה מוכרח לעשות, כדי שיוכל להתפנות לדברים נעימים יותר, כמו לשמוע מוסיקה, למשל.

השפה שלו כצייר היתה כתב יד חדש ומקומי ששאב את מקורותיו מאמנים אמריקאים של שנות הששים, ומאביבה אורי ואריה ארוך, אבל המציא את עצמו בעברית אחרת. בטקסט שייחשב לימים מכונן בתרבות המקומית, על "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שכתבה שרה ברייטברג סמל לקראת תערוכה בשם זה, רפי תואר כראשון והמובהק ביוצרי האסתטיקה התל אביבית: בבסיס עבודתו נמצא הממד הילדי, המתחצף, הא-אסתטי, הרזה, המונח על מצע דיקט מנגריה.

"כתב יד חדש ומקומי"

אף צופה הדיוט לא יכול היה לומר על אמני הדור שקדם לרפי לביא - "גם אני יכול לקשקש ככה". על רפי היו אומרים. אבל הדבר שנהוג היה לכנות "אסכולת המדרשה" הצליח להטמיע את עצמו, ברבות הימים, בתרבות המקומית ולהיות מובן ואהוב.

רפי לביא צייר בשמן מחנות טמבור, קשקש בעיפרון, הדביק תמונה מעיתון יומי ויצר מרקם ששחזר את מה שברייטברג סמל תיארה כמהות תל-אביבית שיש בה מרד בדורות קודמים, חילוניות, הכרה בדלות כאיכות. גם במראה: הלבן הבוהק, הקצבים המשתנים, האגרסיביות והחיוניות.

הוא היה בן להורים ייקים עם כישרון מוסיקלי לא מבוטל, כנראה, ועם עתיד של מוסיקאי מחונן. בהחלטה מודעת הוא חתך

מקריירה של אולמי קונצרטים אל שדה הקוצים של הציור, עם כל מה שכרוך. גם כשתיזת החומרים הדלים איבדה עם השנים משהו מתקפותה ותזה אחרת, של שרית שפירא בתערוכה שאצרה במוזיאון ישראל, קמה ועמדה מולה, רפי לביא המשיך להסתובב בין גלריות תל אביביות במכנסיים קצרים, סנדלי אילת, שרוולים מקופלים לשלושת-רבעי וסל פלסטיק ביד. שנים ככה, חולה, מנותח, מבריא, מעשן, חולה שוב, עד הסוף בין הצבעים והדיקטים והמון הדיסקים ומערכת הסאונד המשוכללת.

בין שלל המחקרים שעוד ייכתבו על מה שהיה לנו כאן, לציור של רפי לביא ולמה שהוא חולל סביבו בתרבות - יהיה מקום שמי ישורנו.