פתולוגיה של הונאה עצמית
אותה אחיזת עיניים, שהולידה את אוסלו והאינתיפאדה השנייה, חוזרת כעת עם היוזמה הסעודית
"חוגים במשרד החוץ הישראלי" אמרו, בעקבות ביקורה של
שרת החוץ לבני בקהיר, כי הליגה הערבית ויתרה-כביכול על התנאים המוקדמים למשא-ומתן שהציגה קודם לכן לישראל - הסכמה מראש לנסיגה לקווי 67' ולהפסקת בנייתה של הגדר. או אז בא המזכיר הכללי של הליגה, עמרו מוסא, והודיע: לא מנה ולא מקצתה, לא יחול שום שינוי במה שקרויה "יוזמת השלום הערבית" - כולל החלטה 194, שאינה אלא זכות השיבה בשינוי אדרת. למי להאמין? בהכירי אישית הן את אותם "חוגים" במשרד החוץ והן את מזכיר הליגה, קשה לי להשתכנע שאין בצד הישראלי מאמץ מסוים ליפות את המציאות, שנובע, בין היתר, מאילוצים פוליטיים ו"פוסט-וינוגרדיים".
אין זה סוד שלא רק בירושלים, אלא גם באירופה - ומה שיותר מדאיג, גם בוושינגטון - יש מי שרוצים להיאחז בתוכנית הערבית הנ"ל כפיתרון לסכסוך, אף שבפועל אין היא אלא תכתיב הטומן בחובו את זרעי הפורענות של המלחמות הבאות. התוכנית, כידוע, איננה חדשה, אך אין ספק שהעלותה מחדש דווקא עכשיו אינה מקרית. בעקבות כשלי הלחמה האחרונה, הערבים מעריכים כי ישראל ניתנת ללחצים ולסחיטות - ואילו הממשל האמריקני, המחפש כל דרך כדי להיחלץ מהבוץ הטובעני בעיראק, זקוק למה שאפשר יהיה להציג, ולו לשעה קלה, כפריצת דרך במזרח התיכון, במטרה אולי לזכות בתמיכתה של סעודיה לצעדים הננקטים במפרץ. זאת ועוד: לממשל בכלל, ולמזכירת המדינה קונדוליזה רייס בפרט, יש רצון עז לנסות ולשפר את תדמיתם בעיני ההיסטוריה. בינתיים, אנחנו אמורים להתבשם מביקורם של שרי החוץ של מצרים וירדן כ"שליחי הליגה הערבית".
השרים הם ודאי אורחים רצויים, אף שעל-פי הצהרות ערביות שונות, כוונתם העיקרית היא "לשכנע את הציבור הישראלי ביתרונותיה של היוזמה הערבית". במילים אחרות, הם חותרים לנהל מערכה פסיכולוגית כדי לפורר את דעת הקהל הישראלית, כשם שממשלת מצרים קיוותה ב-1978, לפני ועידת קמפ-דיוויד, לפגוע בלכידותו של הציבור הישראלי באמצעות ההפגנות של "שלום עכשיו".
בארצות-הברית יצא בימים אלה לאור ספר בשם "סינדרום אוסלו - אחיזת עיניים של עם תחת מצור". מחברו, ההיסטוריון היהודי-אמריקני קנת לוין, מסתמך בין היתר על קביעתה הידועה של ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", כי "לאורך כל ההיסטוריה כולה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות הנוגדת את האינטרס שלהן עצמן". דבריה של טוכמן תואמים להפליא גם את המצב הנוכחי. לוין סבור כי החברה הישראלית שרויה במצב של דלוזיה, קרי: אחיזת עיניים, הנובע מהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי, יצרו אצל היהודים תופעות קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות. לדעתו, המציאות הישראלית יצרה תופעה דומה, שכן מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באויבים השונאים אותה והמערערים על עצם זכות קיומה. את הסכם אוסלו מתאר לוין כ"מקרה החמור ביותר בהיסטוריה האנושית, שבו אומה גרמה נזק לעצמה במו ידיה".
אפשר לחלוק על חלק מאמירותיו הנחרצות של לוין, למשל: בניגוד למצבם של היהודים בגולה, הציבור הישראלי ו"היישוב" לפניו הרי ידעו כיצד להיחלץ מרגעי משבר. לעומת זאת, נוכח ההתבטאויות השונות כלפי "יוזמת השלום הערבית", נראה שממשלת ישראל הנוכחית אכן לוקה באותו פגם פתולוגי של הונאה עצמית - זה שהביא בשעתו להסכם אוסלו עם ערפאת, לאינתיפאדה השנייה ולאלפי קרבנות בנפש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
