שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפרעה שקטה

    גסטון צבי איצקוביץ' יוצא החוצה לצלם בשטחים הכבושים ונלי אגסי ואסף עברון מתכנסים פנימה לתערוכה זוגית על ביתיות

    חלל תצוגה חדש וענק בקנה מידה מקומי, נפתח לפני שבועיים בנווה צדק, בתערוכה של גסטון צבי איצקוביץ'. איצקוביץ' סיים לפני שבע שנים את לימודי הצילום ב"מוסררה", בית ספר לאמנות הנושא את שם השכונה שבה הוא פועל בסוג של עמלנות מתמשכת, בהתבוננות בנוף המקומי. הנוף, טבע ובני אדם, מצפין בתוכו רבדים של מציאות חברתית – פוליטית.

     

    אין הוא הצלם הראשון שמתבונן בנוף ואומר באמצעותו דבר על מציאות חיינו. להפך. גלעד אופיר ורועי קופר עשו את זה כבר לפני שנים בסדרה "נקרופוליס" שחשפה נוף מקומי מופרע בנוכחות צבאית-בטחונית. נוף כאתר אימונים. לימים שניהם התרחקו, כל אחד על פי דרכו, מהמבט הביקורתי הישיר. ניסיון השנים האחרונות פותח, לכאורה, הצעה למבט מרוחק ומהורהר יותר.

     

    בנישה הזאת של צילום הנוף העכשווי נמצאים בני הדור שבא אחרי אופיר וקופר. בועז אהרונוביץ', יאיר ברק, גסטון צבי איצקוביץ'. איצקוביץ' מצלם נופים בשטחים הכבושים. מראות גדולים, מלאי יופי של טבע ראשוני, שסימני כבישים, מחסומי בטון, גדרות והתערבויות אחרות מופיעים בהם, לא ממש כפצע, אלא יותר כהפרעה שקטה שהעין מבחינה בה ובהדרגה אפילו מסתגלת אליה. לצד צילומי הנוף הוא מצלם גם דיוקנאות של דיירי התנחלויות בתוך סביבתם, שלא תמיד נראית לגמרי טבעית להם.

     

    הכל עובר דרך הפילטר האישי שלי 

    איצקוביץ' הגיע לישראל עם הוריו בגיל חמש וחצי, מבואנוס איירס ישר לבאר שבע, שכונה ו'. העיסוק בסוגיות חברתיות בא לו, על פי דבריו, משם.

     

    "קיווית שאגיד שגדלתי בשכונה ד'. אבל אני משכונה ו'. מצד שני, בבאר שבע הכל מאוד קרוב. כולם הולכים לאותו בית ספר, נפגשים אחרי הצהריים. אני מאוד שמח שגדלתי שם. זה מחזיק אותי במודעות גבוהה למה שקורה".

     

    במה אתה מתעסק בעצם. מה אתה מצלם?

     

    "כל הצילום שלי היום עוסק, קודם כל, בנושאים חיצוניים לי. כולם דברים חברתיים שמאוד מעניינים אותי. הם חיצוניים, אבל בזמן העבודה אני נכנס ממש עמוק לתוך הנושא. גם בפרויקט הזה, כדי להבין טוב יותר התקרבתי מאוד למתנחלים. אם לאפיין את צורת הטיפול שלי בנושא, הכל עובר דרך הפילטר האישי שלי. זה לא רק עניין של העין אלא גם מה נמצא ברקע שלי. אני לא רק בונה פריים, אלא יוצר משהו שקשור לצורת החשיבה שלי. אני יכול להגיד משהו מסוים על אזורי ההתנחלויות, אבל כשאני הולך לצלם, המחשבה שלי הרבה יותר מורכבת".


    צילום של גסטון צבי איצקוביץ'. הנוף הוא לא רק בתולי

     

    אתה מצלם נוף רומנטי, עם הפרעה קלה בקצה האופק, אבל יש לך,למשל, צילום של בית הרוס, שדגל ישראל נעוץ בו. קשה לומר שאלה צילומים שאינם פוליטיים.

     

    "צילומי הנוף נעשו מתוך בחירה מודעת ביופי. לכן הם מצולמים בשעה מסוימת של היום. לתוך זה נכנסים אלמנטים שמדברים על אותו נוף בנגיעה פוליטית, כי הוא לא רק בתולי. זה באמת התחיל מהתפעלות גדולה שהיתה לי מהנופים האלה. לאט לאט הבנתי שיש דברים אחרים שהם המשמעותיים שם".

     

    בתערוכה יש רק צילום דיוקן אחד - של מתנחלת. יש לכך סיבה? האם כל עבודה עומדת בפני עצמה או שיש משמעות לגוף העבודה השלם?

     

    "ודאי שאני מתכוון להתייחסות לכל צילום בנפרד. במהלך העבודה על הפרויקט אני מצלם הרבה מאוד. נניח, עשרים דיוקנאות, בידיעה שלא כולם יהיו בתערוכה. גם אם צילמתי סדרה טיפולוגית שלמה של דיוקנאות מתנחלים, בסופו של דבר, לתערוכה הזאת בחרתי רק באחד. זו נראתה לי בחירה שתאפשר לזכור היטב את הדיוקן האחד הזה. כל הצילומים מתפקדים תחת המושג 'התנחלות'. מבחינתי, ההצבה של דיוקן היא כמו הצבה של בטונדה על הכביש, או כמו חומת ההפרדה. זה דבר שמתנחל שם, שחוסם, עוצר ומציב עובדה חדשה. לפעמים העובדה החדשה היא כמו גל האבנים והדגל. זה תמיד הנוכחות של האדם באותו נוף".

     

    אז הנוף הוא יפה, אבל קשה?

    "את יודעת, מישהו שגר ביפו הרבה שנים, אמר לי פעם שמי שמסתכל ביפו רק על הכחול של הים, טועה בגדול".

     

    בכל זאת, אתה עושה כאן פעולה דומה לזו של צלמי המאה התשע עשרה, שצילמו את נופי הבראשית של ארץ התנ"ך ובדרך כלל הצליחו להעלים את תושבי הארץ. גם בצילומים שלך אין כפרים ערביים, אין חלקות מעובדות, מטעי זיתים, אין פלשתינאים.

     

    "אני עושה את זה לגמרי במודע, במטרה להתבונן במושג 'התנחלות' דרך המקום שממנו היא התהוותה. דרך האנשים שדואגים שזה יקרה. לא מקודת מבטו של הנפגע. אני חושב שדווקא כשאני מעלים את האחר, הוא הרבה יותר נוכח. ההסתרה מביאה את הצורך לשאול על הדימוי: 'על חשבון מי זה?' כל הזמן ישנו זה וגם הצד השני. סביב למקומות שאני עומד ומצלם בהם יש חיילים, מחסומים, יש הרבה פעילות. אבל יש משהו בלחוות על עצמך את הפעולה שאתה עושה".

     

    כלומר?

     

    "בסופו של דבר, אתה פוגע בעצמך, לא רק באחר. יש כיבוש. זה לא נגמר בזה. אתה עושה את זה שם, אבל יש גלים לכיבוש הזה, גם אם הוא נמצא מאה קילומטר ממך. אתה יכול להרגיש את זה גם בתל אביב".

     

    הרבה צלמים מצלמים בשטחים. חלקם צלמי עיתונות דעתנים וביקורתיים. אתה בחרת בצילום טיפולוגי. לנוכח המציאות, זה לא קצת מרוחק מדי?

     

    "אחד הדברים שאני אוהב בתהליך הצילום הוא שאני רוצה להבין. לפענח. צילום הוא כבר לא טקסט אחד לאחד. הוא יכול להראות ולהסתיר באותה נשימה. בעיקר היום, בעידן הפוטושופ. אפשר לצלם משהו ואחר כך להעלים אותו. אני לא עושה את זה, אבל זה מאוד מקובל. חלק מהצילום הדוקומנטרי שנעשה בשטחים מסתכל על הדברים מעמדה כל כך ביקורתית, אפילו פטרונית, שאני אפילו לא מסתכל על זה".

     

    לבן על לבן

    מול כל ההתמודדות החיצונית הזאת נשאר תמיד המקום הפנימי, הכאילו מוגן, של האמנות. גלריה "הסטודיו", במתחם גן החשמל בתל אביב, מתחילה להרשם כמין מרחב אינטימי שבו אמנות יכולה לבחון את עצמה בשקט. התערוכה הנוכחית, שכדאי להספיק לראות לפני שהיא יורדת, קטנה ומשותפת לנלי אגסי ולאסף עברון. אגסי נוגעת באמנות פלסטית כמעט בכל תחום שאפשר לחשוב עליו. עברון הוא צלם סטילס המוכר בעיקר בצילום העירוני שלו. תערוכת ה"חתונה" הזאת (הם אכן מתחתנים), הביאה את שניהם לניסוח פשוט ומדויק של משהו שאפשר לקרוא לו ביתיות.


    עבודה של נלי אגסי. ניסוח פשוט מדויק של ביתיות

     


    צילום של אסף עברון. מצע לבן שקט ומינימליסטי

     

    המאחד את העבודה של שניהם הוא המצע הלבן והשקט והדבר המינימליסטי שעולה ממנו. נלי אגסי מציגה כמה עבודות עם נייר דבק: פס אפור כסוף עם דימוי עני של קקטוס עציצים עירוני שעולה ממנו לתוך האין הלבן. בעבודה אחרת מודבק נייר דבק לבן על הרקע הלבן ויוצר גבעה ששני דגלונים אדומים מבצבצים ממנה. יש משהו בעבודה של נלי אגסי שאוסף את המבט המושגי הרזה שירשה בבית ומצליח להטמיע אותו בכאן ובעכשיו. אסף עברון מסתכל בעיר במבט שיש בו אותו סוג הומור עדין של מי שמקבל עליו את הקיים. גם המבט שלו מצמצם, מוציא מהפריים כל רעש חיצוני ומשאיר ניסוח מדויק של עירוניות תל אביבית: כוננית ברזל צבוע, בקבוק RICARDO עם ענף סחלב לבן בתוכו, והכוכב האמיתי – צינור הנחושת המסויד של הגז, שמתפתל מאחור, לאורך קו הקיר. ככל שנמצאים יותר עם העבודות, החיבור נראה מעניין ועמוק יותר. וגם נראה שהכל נעשה בלי זיעה. בכיף.

     

    • גסטון צבי איצקוביץ'. "תחומים" – תערוכה וספר אמן בהוצאת אבן-חושן בצירוף מאמר מאת אריאל הירשפלד. גלריית טבי דרזנר. 

     

    • "אולי יש שתי מפלצות בלוך נס" נלי אגסי ואסף עברון – פרויקט משותף. גלריה הסטודיו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך בחירה מודעת ביופי
    צילום: גסטון איצקוביץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים