כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

תושבי ניר-עם: בשדרות צורחים, זה עוזר להם?

הרקטות שפוגעות בשדרות חולפות במעופן מעל קיבוץ ניר-עם. כשהמשגרים נדחקים לאחור, הרקטות נופלות בשטח הקיבוץ. אבל בניגוד לשדרות הסמוכה, הקיבוצניקים מעדיפים למחות בשקט: "תושבי שדרות צורחים ומשתוללים - זה עוזר להם במשהו?" על עזיבה הם לא חושבים: "אם כל אדם היה קם ועוזב - אפשר לסגור את המדינה"

רועי מנדל פורסם: 21.05.07 , 00:09

בכניסה לבניין המזכירות של קיבוץ ניר-עם, הנושק לשדרות, ניצבים בזה אחר זה מצגים שונים המסמלים את ההיסטוריה של המקום. ראשון ניצבת מסרקה לסריקת חוטים ואריגים משנת 1930, אחריה ה"גזרקש" - מקצצת ירק, קש ותבן משנות ה-60'. אחרון ניצבת לה, זקופה על מתקן מיוחד, רקטת קסאם - מהראשונות שפגעו בקיבוץ, צבועה ומשופצת. עדות נוספת למצבם העגום של תושבי הנגב המערבי.

בקיבוץ ניר-עם, מראשוני הקיבוצים החקלאיים באזור, גרות כ-350 נפשות. מצידו המערבי ניתן לראות בבירור את היישובים הפלסטינים הסמוכים ברצועת עזה - בית חנון ובית להיא, משם משוגרים הקסאמים. הרקטות שפוגעות בשדרות חולפות במעופן מעל הקיבוץ. כשמשגרי הרקטות נדחקים לאחור, נופלות הרקטות בשטח הקיבוץ. חלקן בשטחי החקלאות, חלקם בתחומי המגורים. עד עתה המזל משחק לטובת חברי הקיבוץ. אך לא כולם רואים זאת כך.

רקטת קסאם. מהראשונות שנחתה בקיבוץ (צילום: ירון ברנר)

"זו עונת הקציר של החיטה", אומרת בטי גברי, אחראית מקרקעין וביטוח בקיבוץ, שעל שולחנה במשרד הממוקם במגדל המים תשעה קלסרים עבי קרס - תביעות נזיקין של פגיעות קסאמים. "כשמדווחים - 'לא היו נפגעים ולא נגרם נזק' אני נזעמת - שדה החיטה שלנו עולה באש בערב שבועות, זה לא נזק?"

כמה מאות מטרים בודדים מפרידים בין ניר-עם לבין שדרות, אך עם זאת נדמה שהמרחק גדול הרבה יותר. מול קולם הזועם של תושבי העיר, צורמת במיוחד הפסטורליה של הקיבוץ. "יש שצועקים בהתלהמות 'בואו ניכנס בהם בכל הכוח'. אבל כבר ניסינו את המתכון של כוח ועוד כוח וזה לא עזר", אומרת גברי. "צריך לפגוע במשגרים, אבל בנוסף צריך לדבר וליצור אופק אמיתי. אסור לנו לא לנסות, גם אם זה לא יצליח".

לא חושבים לעזוב

חלק קטן מתושבי הקיבוץ יצאו בימים האחרונים להתאוורר רחוק מטווח הקסאמים, אך רובם נשארו למרות הירי הבלתי פוסק. בניגוד לשדרות, חברי הקיבוץ לא חושבים לעזוב את המקום - אפילו לכמה ימים. "זה עניין של תפיסה ומסורת", היא מודה. "ספגנו ערכים שבעצם היותנו פה נקבע הגבול של המדינה. זו מסורת חקלאית, לפיה הקרקע היא שורשינו, היא פרנסתנו. אם כל אדם היה קם ועוזב, היינו יכולים לסגור את המדינה ולזרוק את המפתח".

מעבר לכך, טוענת גברי, בהוצאת תושבים להתאווררות אין יותר מדי תועלת במצב הקיים. "נכון שצריך להוציא אנשים להפוגות, אבל התאוששות במקום רחוק אפשרית רק כשיש אופק כלשהו. לאיזו התאווררות ייצאו האנשים אם הם יחזרו לאותו המצב?"

לדברי אורנה שוורץ, אחות הקיבוץ, המרפאה היא המקום שמרכז את כל המתחים המצטברים בשל המצב הביטחוני. כל יום, היא מספרת, מתקשרים אליה חברי קיבוץ שחוששים לצאת מהבית לקנות תרופות ולבוא להיבדק. "איך שלא מסובבים את זה, הכל קשור לקסאמים. יש כאן מתח עצום".

לא רחוק מהמרפאה ניצב הפאב המקומי הוותיק, שמרכז אליו מזה שלוש שנים בעיקר את הסטודנטים הלומדים במכללת ספיר ושוכרים דירות בקיבוץ. בימים האחרונים רובם מעדיפים לוותר על האלכוהול, חלקם מעדיפים לחזור לבית הוריהם רחוק מטווח הקסאמים. "אני עדיין לא ויתרתי", אומר גיל קדוש, מנהל הפאב. "אבל אני מבין את מי שכן. זה בהחלט מעלה הרבה ספקות".

חדר ביטחון נייד בניר-עם. 10 שניות להגיע (צילום: ירון ברנר)

בעניין אחד יש קונצנזוס בין תושבי שדרות לניר-עם: בעיית המיגון. מלבד מגורי הילדים, אף מבנה בקיבוץ אינו ממוגן. ילדי הקיבוץ חוששים לחזור הביתה להוריהם. שם, עד כמה שזה נשמע אבסורד, לא בטוח.

"אני ישנה ליד החלון, שמשקיף לבית חנון", מספרת פולט קדוש, אשתו של מזכיר הקיבוץ. "פעם הייתי קמה בבהלה. היום כשאני שומעת את האזעקה אני לוקחת כרית ושמה אותה על הפנים, עד שהקסאם נופל. יקרה מה שיקרה".

רוב המקלטים בקיבוץ קיימים עוד מתקופת מלחמת השחרור ואינם שמישים. "גם אם היו, מי יכול להספיק להגיע לשם ב-10 שניות", אומרת גברי ומציגה דוגמה נדירה לאוזלת היד של מקבלי ההחלטות. "אחרי ההתנתקות העביר הצבא 12 חדרי ביטחון - מתקן בטון קטן ונייד, לטובת הקיבוץ. במלחמת לבנון השנייה פנו אלינו בבקשה להעביר שני חדרים לצפון. כאילו שזה יציל את הצפון מחיזבאללה. כמובן שהסכמנו לעזור. אלא שעד היום, חדרי הביטחון לא חזרו אלינו. פשוט שכחו אותנו".

פגיעת קסאם באזור הקיבוץ (צילום: אמיר כהן)

למרות ההבטחות שניתנו על ידי הממשלה למיגון מיידי של האזור, גברי ספקנית. "אז אמרו, זה לא מבטיח שיקיימו". היא מתרעמת על העובדה שרק לאחר שארקדי גאיידמק הציע להביא מיגון, נזכרה הממשלה להציע מיגון משלה. "פתאום הם התעוררו?" היא שואלת.

שיגרת הרקטות

בלא התרעה מוקדמת של מערכת "צבע אדום", נשמעת אתמול בצהריים נפילה שהרעידה את הקיבוץ. רקטת קסאם שפגעה בשדה הפתוח הציתה שריפת ענק. ראשון להגיע למקום היה שי גת, המכונה "הבוקר" של ניר עם, רכוב על הטרקטורון. גת, האחראי על גידולי השדה, מסרב לתת לקסאמים לשבור את שגרת עבודתו בשדה, אף על פי שהוא חשוף לפגיעת קסאם. "זו הפרנסה שלנו, אם נלך מי ישאר?"

לגת יש הסבר לשלוות הנפש שבה נדמה כי תושבי הקיבוץ מקבלים את מאות הקסאמים שנפלו בשטחם. "המדיניות שלנו היתה שאם נתנהג בצורה קיצונית, נפסיד בקרב, נפחיד את האנשים שרוצים לבקר ונפגע בתיירות. חשבנו שאם נהיה בשקט, נתרום למאמץ המלחמתי. אנחנו משתדלים להיות תרבותיים. תושבי שדרות צורחים ומשתוללים – זה עוזר להם במשהו?"

"כל יישוב בוחר ומחליט על הצורה שנראית לו הכי יעילה להציף את הבעיות", אומרת גברי. "אבל אנחנו לא בעד אלימות בשום צורה שהיא". עם זאת, גברי מציגה דעה מפוכחת יותר ממה שהיה מקובל עד עתה בקיבוץ. "בעבר חשבנו שאנחנו צריכים להיות חזקים ומאופקים כדי לשמור על המדינה, היום אנחנו מבינים שאם אנחנו לא משמיעים את קולנו – אנחנו לא קיימים".

נס אחר נס

בחזית הקיבוץ, הצופה אל מרחבי השיגור של רקטות הקסאם בצפון רצועת עזה, ממוקמת מסעדת נמסטה, "פיסה קטנה מהודו", כפי שנכתב בכרטיס הביקור שלה. לאחרונה הושקעו משאבים בשיפוץ המקום, שהיה לספינת הדגל הקולינרי של הקיבוץ. בשעה 19:20 הוחרבה המסעדה כשרקטת קסאם פגעה ישירות במטבח. בלוני הגז שבתוכה הציתו אש גדולה ושרפה כמעט כליל את המסעדה העשויה עץ.

בזה אחר זה הגיעו לפתחה של המסעדה הבוערת אנשי המקום, עומדים נדהמים למראה המקום הבוער. כשהיא רועדת כולה, מודה פולט קדוש על הנס שהתרחש, כשאיש מעובדי המסעדה לא שהה באותם רגעים במקום. לא רחוק ממנה משקה אורנה שוורץ, אחות הקיבוץ, את אמו הנסערת של בעל המסעדה במים קרים. "זו שגרת חיינו", היא אומרת בחיוך מלא כאב. "נס אחר נס, עד שמלאי הניסים יאזל".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו