הבחירות הראשונות

מדינת ישראל, כך מקובל לומר, היא מדינה דמוקרטית ובהתאם לאמירה זו מעת לעת נעמדים אזרחיה מאחורי פרגוד לפגישת מחזור עם נציגתה הפיזית של הדמוקרטיה - הקלפי. מנהג ראוי זה לא נולד בדרך פלא ועל בנייתו והכנסתו למציאות הישראלית עמלו אנשים רבים. איך התנהלו הבחירות לכנסת הראשונה? כיצד נקבעו אותן החלטות אשר עיצבו את דמותה הדמוקרטית של ישראל? ב-13 במאי 1977, ארבעה ימים לפני הבחירות ששינו את השלטון בישראל (אותן סקרנו כאן) חזר יעקב בר-און, כתב העיתון "ידיעות אחרונות" אל הבחירות לכנסת הראשונה. להלן קטעים נבחרים מכתבתו:

הבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו ב-25 בינואר 1949, החלו להירקם כחודש וחצי לאחר הכרזת המדינה. באחת מישיבות מועצת המדינה הזמנית, גרעינה של הכנסת, הציע יו"ר ועדת הוועדות, לימים ועדת הכנסת, דוד צבי פנקס, לבחור ועדת בחירות מטעם כל סיעות המועצה. ב-28 באוקטובר 1948 הביא דוד ברבהאי, יו"ר הוועדה, הצעה ל"פקודת בחירות". לפי פקודה זו הוחלט על בחירות יחסיות. הובן, שאין אפשרות להכין בחירות אזוריות במהירות, בפרט בעת מלחמה. היו שאמרו כי די למדינה קטנה כמדינת ישראל באזור בחירה אחד. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, מי שעתיד היה להיות הלוחם הגדול לבחירות אזוריות, לא התנגד.

כשהחליטו על בחירות, עדיין לא חשבו על כנסת. אבק המשיך לכסות מונח זה כשהכל דיברו על הצורך לבחור אסיפה מכוננת, כפי שכינו את הפרלמנט העברי בחיתולים. אחרים קראו לה אסיפה מחוקקת. היו שראו בה גוף ארעי, שיתקיים עד אישור חוקה למדינה הצעירה, ורק אחר כך יהיה מקום לבחור פרלמנט של ממש. ברם, כל ההרהורים נמחקו ב-16 בפברואר 1949, יומיים לאחר פתיחת האסיפה המכוננת, כשזו קיבלה את "חוק המעבר". חוק זה הקנה לבית המחוקקים הישראלי את השם - כנסת. זכר לכנסת הגדולה מראשית ימי בית שני. כך הפכה האסיפה המכוננת לכנסת הראשונה, ציריה נהיו חברי כנסת.

למה דווקא 120?

לא היתה הסכמה כללית לגבי מספר חברי הגוף הנבחר. המינימליסטים גרסו 71 או 80 צירים, בעוד שהמקסימליסטים צידדו ב-160 או 171 נציגים. הראשונים רצו למנוע פיצול מפלגתי ולחסוך בהוצאות, לעומת הנמצאים בעברו השני של המתרס, שסברו כי מספר רב יותר של נציגים יאפשר מתן ביטוי נאות יותר לקשת הדעות בציבור. בממשלה היתה נטיה להציע כפשרה 101 חברים באסיפה המכוננת. בא ד"ר זרח ורהפטיג, יו"ר ועדת החוקה במועצת המדינה הזמנית, והציע "לעגל" ל-120, במספר המשוער של חברי הכנסת הגדולה, דבר שיש בו להעיד על רציפות היסטורית. אף כי הצעה זו התקבלה, הרי לקראת הבחירות לכנסת השנייה היו שניסו להגדיל או לצמצם את מספר חברי הכנסת.

לא היתה בהירות לגבי מי רשאי לבחור ומי רשאי להיבחר. מועצת המדינה היא זו שהחליטה לשלול את זכות ההצבעה מאסירים בבתי הסוהר, אם כי אחדים מרשימת לח"י התגאו אז דווקא בכתובת זו, בעת שהתנהל משפט נגדם בעקבות ההתנקשות ברוזן ברנדוט.

לצד האסירים וחולי הרוח, נשללה זכות ההצבעה גם מאזרחי ישראל שנעדרו מהארץ ב-8 בנובמבר 1948, היום שבו נערך המפקד הקובע לקראת הבחירות. הואיל ולא רצו להיגרר לאפליות, מצא עצמו משה שרת, שר החוץ, במצב מביך. הוא שעשה כה רבות למען הקמת המדינה, רק הורשה להביט מהצד על הבוחרים.

המפקד מתבצע ועוצר מוטל ברחבי ישראל 

המפקד בניצוחו של שר הפנים, יצחק גרינבוים, היה מבצע חסר תקדים בארץ. ברחבי מדינת ישראל הוכרז על עוצר למשך שבע שעות כדי לפקוד את התושבים ולחלק להם תעודת זהות. היו בעיות סביב הצילומים לתעודות אלה. ערביות מוסלמיות סירבו להצטלם מטעמי דת. צלמים בתל אביב ניסו להפקיע את מחירי הצילומים. בעוד שצלמים בחיפה או בנתניה דרשו 90 מיל עבור שתי תמונות-תעודה. היו צלמים תל אביביים שניסו לגבות 150 מיל תמורת אותו תענוג. לכן, הקימו השלטונות עשרה אוהלים בתל אביב והציבור הוזמן להצטלם שם במחיר סביר אצל צלמים שהסכימו לכך.

בירושלים נערך המפקד שלפני הבחירות בעיצומן של הפגזות, שניים מאנשי "נטורי קרתא" התפקדו רק לאחר שנאסרו בעקבות התנגדותם הראשונית למפקד. "גם אצל הגויים מתפקדים" ריצו אותם חבריהם. בחיפה ניסו ערבים לרשום את בני משפחותיהם שנמלטו לארצות ערב, כדי להכשיר את שובם הנה. הסדר בעת העוצר נשמר בצורה מופתית ושמרו עליו חיילים לא חמושים.

הבחירות התקיימו ב-25 בינואר. גרינבוים חשב לקיימן עוד בנובמבר, אך קרבות שפרצו בגליל ובנגב שמו לאל תוכנית זו. דחיות נוספות נגרמו בשל השתהות הדיונים במועצת המדינה. הן היו למורת רוחו של גרינבוים, בעל הנסיון הפרלמנטרי העשיר מפולין. הוא תבע לקיים את הבחירות במועדן ויהי מה, גם במגזר הערבי. כששמואל מיקוניס, ראש הרשימה הקומוניסטית, עירער על אי מתן זכות לנהל תעמולה "בשטחים המוחזקים" (כן, זה לא מושג חדש), הווי אומר בקרב ערביי הארץ. השיב לו שר הפנים: "זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה, שבה השלטון נותן זכות בחירה גם לבני עם הנמצא במצב מלחמה עם עמו. לכן גם אם התושבים הערבים במדינה נהנים מכל הזכויות האזרחיות, תמנע מהם תעמולה חופשית, כמקובל בצבא".

במערכת הבחירות לכנסת הראשונה רב היה הבלתי נודע על הנודע. עיקר המאמץ הופנה לעבר מאה אלף העולים החדשים, שקיבלו זכות הצבעה. גם אלה שלא ידעו קרוא וכתוב הוצפו בחומר תעמולה בשלל שפות. הבעיות שהציקו לעולים היו נשק בידי המפלגות. פה ושם לא חסרו קוריוזים. כך הרעישו עולמות, באספותיהם במעברות, הנואמים הדתיים, לאחר שהתגלה כי ברשות הממשלה הובא ארצה בשר טריפה. באסיפה אחת לא ידע עולה חסר ישע חוכמות ושיסע את דברי הנואם העבדקן: "איזה בשר? הרי השבוע מחלקים אצלנו במעברה פילה של דגים קפואים".

כותרת באחד העיתונים סיפרה: "אין נושא מרכזי למלחמת הבחירות. התעניינות מועטה של הציבור. הדגש על מדיניות החוץ". באותה ידיעה סופר על אסיפות דלות משתתפים. לא היה קל לנהל מלחמת בחירות כאשר רבבות עוד היו שרויים במשלטים במלחמה האמיתית, מלחמת השיחרור, שטרם נסתיימה. הציבור גילה עניין רב יותר במאורעות המלחמה ובענייני חוץ מאשר ב"קטנות" של הבחירות. השבת שלפני הבחירות כונתה "שבת הגדול", עקב המתקפה הכוללת של המפלגות על הבוחרים. בעוד בן גוריון נואם ב"בית העם", עוררה סקרנות, אסיפת הלוחמים ב"גן רינה" הסמוך. הסקרנים שראו לראות את קריינית הלח"י גאולה כהן יוצאת מהמחתרת, אוכזבו. הם נאלצו להסתפק בנאום מוקלט שלה.

יום הבחירות

הגיע יום הבחירות, כדי שהכל יעבור בשלום גויסו לא פחות מ-50,000 איש לעניין. אלה כללו 2000 חברי קלפיות ב-740 נקודות ישוב (שכמעט הכריזו על מרד בגלל סירוב הממשלה להקציב להם תה), 12,000 אנשי המשמר האזרחי, 3000 אנשי משמר העם, 2500 שוטרים וכ-30,000 מגויסים על ידי המפלגות. התקציב הממשלתי לבחירות נאמד ב-120,000 לירות. זה לא כלל את רווחי נהגי המוניות שהוגדרו כ"פנטסטיים" והסתכמו ב-45 לירות למשך כל יום הבחירות.

דוד ופולה בן גוריון הלכו לקלפי הסמוכה לביתם. כשניצבו בתור עם תעודת זיהוי בידיהם החל הקהל להריע להם. חברי ועדת הקלפי התבלבלו, קמו, התיישבו וחזרו וקמו והתיישבו עד שראש הממשלה קרא לעברם בצורה אופיינית: "לשבת, לשבת, להמשיך בעבודה". הוא עבר לראש התור עם רעייתו בהסכמת הקהל. לא כן נהג מנהיג האצ"ל לשעבר מנחם בגין, שכבר אותו יום כונה בעיתונים "מנהיג האופוזיציה לעתיד". בגין, אז צעיר בן 36, הלך בשעת בוקר עם רעייתו להצביע בקלפי דיזינגופית, כששני ילדיהם נלוו אליהם. הם ניצבו בשקט בזנבו של תור ארוך. כשהעיתונאים זיהו אותם, החלו לצלם אותם מכל זווית אפשרית וההצבעה נפסקה לרבע שעה. כשאנשי הקלפי הזמינו את בגין להצביע מחוץ לתור, בגין מחה נמרצות ובמחווה זאת זכה לתשואות האנשים הרבים שהמתינו לפניו.

דוד בן גוריון ורעייתו פולה "חותכים" את התור לקלפי בלי בושה (צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ)

במושב כפר הס, שהיה אז ישוב ספר, הצביעו בהפסקה בין יריות מהכפר הערבי טירה, שהמצביעים מגוייסים בזה אחר זה מהרפתות ומהפרדסים. בתל אביב נמצאו מאות מעטפות  ובהן היו כרוכות האותיות ג' וח' זו בזו. כך מחו המצביעים נגד הפיצול בימין, אך קולותיהם ירדו לטמיון. צדקנית אחת נכנסה לקלפי בירושלים וביקשה להצביע ב'. כשנאמר לה שבקלפי זו מצביעים לכל המפלגות נעלבה והסתלקה. בקלפי תל אביבית העניק יו"ר ועדת הקלפי שוקולד לשני ילדיה של המצביעה האלף. נזירה פרבוסלבית ביקשה להצביע בירושלים בעד רוסיה ובקושי שוכנעה לחשוב על מפלגה אחרת. ביפו נעשתה פרוטקציה לנשים מוסלמיות שהורשו להצביע בקלפי אחת דרך פתח מיוחד. לא הרחק מהן עמד צעיר ערבי, שהיה ידוע בפעילותו בכנופיות ותיעמל למען הרשימה... הספרדית.

בבחירות לכנסת הראשונה היו 506,867 בעלי זכות בחירה מתוך 782,00 תושבי המדינה. השתתפו 440,095 בוחרים (כ-87 אחוזים), לאחר שבשידור רדיו לאומה קרא בן גוריון: "בל יעדר איש או אישה בעלי זכות בחירה מן הקלפי. אחריות גדולה מוטלת היום על כל אחד".

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן