קינג דיויד: עקרות בית נואשות
טוד פילד לוקח אותנו ב"ילדים קטנים" לפרבר כל אמריקני כדי להגיד שבכולנו יש שבריריות ילדותית. במשך 90 דקות זה עובד נהדר, בסוף הכל קורס; וב"פרווה - דיוקן דמיוני של דיאן ארבוס" ניקול קידמן מוצאת שחרור לנפשה המיוסרת אצל השכן
ילדים קטנים
(130 דקות, פורום פילם, השכרה ומכירה)
בסרטו השני הבמאי טוד פילד ("בחדר המיטות") מבקש להוציא את הצופה לריצת בוקר בפרבר כל אמריקני שגדרותיו הלבנות הן בבחינת כלוב שמזהיר את ציפורי השיר מפני מימוש תשוקותיהן והפיכתן לציפורי טרף. "ילדים קטנים", שדי בכותרתו כדי להבין את מסריו, מבסס את הנחת היסוד ע''ש שלום חנוך: כולנו ילדים של החיים. כלומר, גם אם עברנו את גיל ההתבגרות ואולי אפילו התחתנו וזכינו לצאצאים, אנו עדיין ניחנים באותה שבריריות ילדותית. הסדקים, לשיטתו של פילד, מתגלים כל אימת שמנסים לשבור את המסגרות המקובלות או לחלופין כשאנו נתקלים באדם חזק מאיתנו, תרצו הבריון הכיתתי.
קייט ווינסלט ופטריק ווילסון, "ילדים קטנים". ניסיון אמיץ להתנהל כמו רומן חשוב
כדי לבסס את אמירתם, פילד והתסריטאי-סופר, טום פרוטה (שספרו "Election" עובד לקולנוע בידי אלכסנדר פיין), מתקינים שני צירים עלילתיים הנעים במקביל. באחד תמצאו רומן אסור בין אשה (קייט ווינסלט) שהקריבה את ייעודה הקרייריסטי לטובת גידול ילדים לבין גבר (פטריק ווילסון), פיטר פן מודרני, שגם נשאר בבית כדי לגדל את בנו היחיד ובמקביל מתמודד עם לחצים מצד אשתו לעבור - מי ייתן - בפעם השלישית את בחינות הלשכה. בסיפור האחר תיחשפו למערכת יחסים נדירה בנוף הקולנוע האמריקני, בין אם מסורה לבנה הפדופיל שהשתחרר לא מכבר מהכלא ומנסה לחזור לחיים שגרתיים.
ברם, מי שראה סרט או שניים בחייו, בייחוד אם מדובר ב"סופת קרח" של אנג לי ו"אושר" של טוד סולונדז, יודע שחיי שגרה הם הדבר האחרון שנזכה לראות על המסך. ככלות הכול, בבחירתם לשגר פדופיל מצויד בסנפירים ושנורקל למים הרדודים של בריכת השחייה השכונתית, פילד ופרוטה מציתים פתיל מבית "ACME" של הלוני טונס.
מדוע דווקא הלוני טונס? הדינמיט תמיד שם, מאיים, סוגר על גיבוריו, אבל אף פעם אין לדעת מתי ובפניו של מי הוא יתפוצץ. בעצם אפשר - תמיד יהיו אלה פניו של זאב הערבות האומלל. ובתפקיד זאב הערבות האומלל - רוני הפדופיל.
ואולי זוהי בעייתו הגדולה ביותר של "ילדים קטנים". יש בו ניסיון אמיץ להתנהל כמו רומן חשוב עם עין לפרטים הקטנים ביותר, הוא אפילו משכיל לעמוד בציפיות הללו כ-90 דקות, אבל המערכה האחרונה נתפרה בחיפזון שאנו מוכנים לקבל ואפילו אוהבים לקבל רק בסרטי אנימציה.
בסרטו הקודם, "בחדר המיטות", פילד כבר עשה פעולה דומה כשהוליך אותנו לכיוון מאוד ברור לאורך שתי מערכות שלמות ולבסוף הציג פתרון מוסרני שהכה במערך הציפיות של הצופה. אבל ביצירה ההיא, האופן שבו הוא בנה את דמותו של האב הנוקם, איפשר לו לבצע מהלך הפוך למצופה. ב"ילדים קטנים" המערכה השלישית מרגישה מעושה, מלאכותית, מזויפת, כזו שמסריה הפדגוגיים מכתיבים את העלילה ולא ההיפך. ולראייה, עשרים הדקות האחרונות מכילות כל-כך הרבה רגעי הארה וגאולה שתהיו בטוחים שישו שב אלינו. ואם לא ישו אז לפחות רוני הפדופיל.
תוספות: אין.
פרווה – דיוקן דמיוני של דיאן ארבוס
( 116 דקות, פורום פילם, השכרה ומכירה)
ומעקרת בית נואשת אחת לעקרת בית נואשת אחרת. במקום אחר - מנהטן. בזמן אחר - 1958. והפעם סיפורה האמיתי של הצלמת הנודעת, דיאן ארבוס. תיקון: סיפורה המדומיין, שכן כבר כתוביות הפתיחה מלמדות אותנו שלא מדובר בעוד דרמה ביוגרפית מבית הולמרק כי אם ניסיון לבטא את החוויה הפנימית שעברה ארבוס בדרכה לגדולה.
סטיבן שיינברג שכבר לימד אותנו ב"המזכירה" דבר או שניים על גברים שמשחררים נשים מן הכבלים החברתיים המגבילים באמצעות קשירתן לאזיקים מבקש לעשות דבר דומה ב"פרווה". להלן התזה המוצעת: ארבוס (ניקול קידמן) מעולם לא הייתה מרוצה מחייה. נפשה המיוסרת תרה אחר שחרור וזה התאפשר כאשר שכן חדש (רוברט דאוני ג'וניור), הסובל ממחלה נדירה שגורמת לו להיות שעיר בכל גופו, הופיע בבניין ושיגר לה במורד הצנרת - החזיקו חזק חובבי הפסיכואנליזה - שערות ומפתח. ליונל קוראים לו והוא-הוא שאחראי לשינוי שחל בחייה של דיאן בהעניקו לה הצצה ייחודית לחריג והשונה.
אין ספק שיש משהו נועז במעשה הבד של שיינברג. להציע דיוקן מדומה הוא לא דבר של מה בכך. ודאי לא עבור מעריציה של הצלמת. ואולי זו הסיבה שהסרט זכה לכתף קרה מצד הביקורת העולמית. יותר מדי חופש יצירתי, גרסו המבקרים. אבל יש משהו בחוצפה של שיינברג שיצליח להקסים לפחות את אלה שאהבו את ביצועיו הקודמים. בניין הדירות של שיינברג, לא מעט בזכות עבודת הצילום של ביל פופ, הופך לארץ אגדות בה ליונל הוא ללא ספק נצר לחיה מסרטו המופתי של ז'אן קוקטו, "היפה והחיה" (1946), ואילו דיאן היא אליס, ושימו לב לשמלה החוזרת בסרט, המגלה ארץ של פלאות.
הדבר היחיד שפוגם בחזון של שיינברג הוא הרגע שבו הוא מאפשר לדיאן ולליונל לממש את תשוקתם. אם עלינו להאמין לאגדה של "פרווה" ליונל הוא האיש שלימד את דיאן להתבונן במושאיה החריגים בעודה מאפשרת להם להפנות את מבטם הגאה חזרה למצלמה. מדוע אם כך רגע לפני הגשמת מאווייהם היצריים הוא מבקש ממנה לגלח את כל השיער מגופו?
ואף מילה על שלומי סרנגה.
תוספות:
1. רצועת פרשנות מומלצת (עם תרגום לאנגלית) של סטיבן שיינברג שאוהב ללחוש את דבריו ממש כמו הדמויות בסרט.
2. סרט תיעודי מבית HBO על מאחורי הקלעים.
3. קדימון.
לפנייה לכתב/ת 
