שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הטרגדיה של פרץ ושלנו

    מי שהאמין והתבדה חבר לאלה שלא התגברו על השד העדתי. פוסט-מורטם למנהיג עם השפם והאג'נדה הלא-ממומשת

    תבוסתו של עמיר פרץ בבחירות לראשות העבודה - למרות ההישג הנאה היחסית, בהשוואה לסקרים - מסיימת פרק עגום ומדכדך בתולדותיה של הפוליטיקה הישראלית. להפסד שלו סיבות רבות. יש שידגישו את ההקשר החברתי והתרבותי שבו פועל האיש, ויבקשו לנקותו מאחריות לכישלונו. אלה ישאלו בהתרסה: מהם סיכויו של מנהיג פועלים מזרחי, בן עיירת פיתוח - ועוד עם שפם עבות - להעפיל לפסגת הפירמידה הפוליטית של ישראל, כאשר דפוסי ההצבעה מוכתבים על-ידי דעה קדומה ואף גזענות לשמה? אף שיש מן האמת בשאלה רטורית זו, אין להמעיט באחריותו של פרץ לתבוסתו.

     

    נפילתו של פרץ, התקווה החברתית של בחירות 2006, החלה מיד עם נסיקתו - עם ניצחונו על פרס במאבק על ראשות המפלגה. היה זה ניצחון בלתי נמחל, מעין היבריס, מרד נגד האלים. בניגוד להצהרתו של פרץ, אותו ניצחון לא בישר על קבורת השד העדתי, אלא דווקא נתן לאחרון זריקת עידוד משמעותית. קולו של השד לא היה מעוטר בסלסולים מזרחיים; היבבה העדתית נשאה צליל אשכנזי צורם. הדעת מסרבת לקבל, אמרו מקורביו של פרס, שמועמד עטור זכויות כמוהו, בן-בית בחצרותיהם של שועי עולם ומנהיגיו, חביבם של אנשי רוח מכאן וכוכבי הוליווד משם - יובס על-ידי מנהיג פועלים משדרות. השכל הישר התקומם וההיגיון הצרוף סירב לעכל כיצד איש כמו פרס, שכל חייו קודש לביטחונה של ישראל ולרווחתה, ניגף כך על-ידי "האיש עם המגאפון והשפם".

     

    בעוד המנהיג המושפל ניסה לכבוש את עלבונו וביקש למצוא נחמה במסעות תכופים לקצות עולם, אחיו הפגוע, גיגי פרס, לא היה מוכן להבליג על הפגיעה הנוראה. "פרץ", מחה האח בשידור אצל רזי ברקאי, "גייס פלנגות שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה. כמו הגנרל פרנקו, אף הוא גייס את הפלנגות מצפון-אפריקה". הדים צורמים למחאה זו עלו, מאוחר יותר, גם בדבריו סרי הטעם של בני ציפר, עורך מוסף ספרים ותרבות של עיתון "הארץ". "אחינו המזרחיים, שהתגלמו בשפם של עמיר פרץ ובצ'פחות שלו, לא בשלים עדיין לנהל את המדינה ולשבת במקומות הגבוהים ביותר שלה", כתב. ואכן, ימים לאחר ניצחונו המפתיע גילה פרץ עד כמה רעועה הלגיטימציה הציבורית שלו, ועד כה דל ערכן של מניותיו.

     

    עריקתו המבישה של שמעון פרס עם שני מקורביו, דליה איציק וחיים רמון, למפלגתו החדשה של אריק שרון, סימנה את המגמה. בעקבותיה חלה נטישה המונית של מפלגת העבודה בעיקר על-ידי "תומכיה המסורתיים", שפעם מותר היה פשוט לכנותם "אשכנזים" והיום הם מכונים בלשון סתרים המובנית לכולם, "ישראל הוותיקה". אף שנטישה זו קוזזה על-ידי תומכיה החדשים של העבודה, רובם מזרחים - הישגי המפלגה בבחירות הכלליות תחת הנהגתו של מנהיג הפועלים לא היו ממש מרשימים; עם 19 המנדטים שבהם זכתה, לא ניתן היה לשנות עולם ואף לא להנהיג מדינה. למרות רף הציפיות הנמוך והלגיטימציה הציבורית המוגבלת, קיבל פרץ את הזדמנות חייו. אולם במקום לנצלה, הוא החל בסדרה של משגים קרדינליים, שעלו לו בהמשך במנהיגות המפלגה.

     

    לוחמים מיוזעים במקום מגאפון

    המשגה הראשון - קבלת המינוי לתפקיד שר הביטחון. כבר אז עלה חשש טורדני שהאיש אינו נאמן לכרטיס הביקור שהציג במהלך מסע הבחירות. כרטיס זה נשא על גבו מחויבות לשנות את המדיניות הכלכלית, שהנחתה את הממשלות זה למעלה משני עשורים והפכה את ישראל למדינה עם הפערים הגדולים ביותר בעולם המערבי - ועם רשת ביטחון סוציאלי מדולדלת במיוחד. הבחירה במשרד הביטחון העידה כי פרץ פנה עורף במהירות מסחררת לתפישה ראויה, האומרת שהגיעה שעתה של הנהגה פוליטית המציבה את בעיותיה החברתיות של ישראל בראש מעייניה, בראש סולם העדיפויות שלה.

     

    אימוצה של תפישה זו, לחשו לו יועצי הסתרים מן הסתם, הוכח כצעד נבון במאמצים לסלול עבורו את הדרך להנהגת העבודה, אך פוגם במאמץ לרכוש לגיטימציה ציבורית שתכשיר את דרכו אל היעד הבא: משרד ראש הממשלה. כדי לכבוש יעד נכסף זה, הם המשיכו, יש צורך בצילומים לצד לוחמים מיוזעים, מפקדי גייסות מאובקים וכלי משחית למיניהם. רק משרד הביטחון, הם הטעימו, יאפשר לו להיפטר אחת ולתמיד מהמגאפון, ורק באמצעות משרד זה ניתן להתגבר סוף-סוף על רתיעתו של הציבור מהשפם.

     

    חיזבאללה - כך נדמה היה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה - עמד לשחק לידיו של פרץ ולסייע לו במסעו הנחוש לעבר הפסגה. אך לרוע מזלו, מה שקרה בלבנון אינו מאפשר את חיבורם של אלבומי ניצחון ואינו מזכה את שר הצבאות בתהילת עולם. התגובה הצבאית להתגרות מצפון חשפה את מגבלותיו של צה"ל בסוג המלחמה שכפה עליו הארגון השיעי - וגבתה מחיר כבד ומיותר בחיי אדם. אך את הכישלון במלחמה נגד גייסתיו הדלילים-אך-נחושים של נסראללה לא ניתן להניח רק לפתחה של ההנהגה הצבאית; גם ההנהגה הפוליטית תרמה תרומה נכבדה לניהולה הכושל של המלחמה היתומה.

     

    הרפתקה בלתי נסלחת כ"הישג תודעתי"

    כישלונו של פרץ אינו נעוץ, כפי שקבעה ועדת וינגורד, בכך שהוא נעדר ניסיון ועבר צבאי - גם דוד בן-גוריון לא קיבל הכשרה בבית-הספר לפיקוד ומטה בווסט פוינט; משה ארנס לא ניהל אוגדות במלחמות עקובות מדם; ופרס לא ישב מעולם בתא הטייס בקרבות אוויר מהוללים. לישראל מסורת ארוכה של שרי ביטחון שמעולם לא ראו לאויב את הלובן שבעיניים. הם לא היו טובים פחות משרי ביטחון עם עבר צבאי עשיר - ואולי עדיף לומר שלא היו גרועים מהם. כן, המחדל המרכזי של פרץ היה מנהיגותי בעיקרו.

     

    ההנהגה הצבאית בישראל זקוקה באופן נואש למנהיג אזרחי - ולא לאיש צבא לשעבר - שיעמיד אותה במקומה. היא לא זקוקה למנהיג שהתמחותו היא בהערכת היתרונות האסטרטגיים, הנובעים משליטה ברכס הרים זה או אחר או בעליונותו של טנק המרכבה סימן 4 על מקביליו בצבאות ערב; היא זקוקה למנהיג בעל הבנה רב-ממדית של המציאות הגיאו-פוליטית, הבנה המשלבת היבטים פוליטיים, היסטוריים, צבאיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. ישראל זקוקה גם למנהיג שאינו מתבטל בפני הגנרלים, אלא מכפיף אותם לתכתיביה של ההנהגה הפוליטית. כפי שעולה באופן חד וברור מדו"ח וינוגרד, פרץ לא השכיל לעשות זאת. למרות שידע להקשות על הגנרלים ולאתגרם, הוא אפשר לחלוץ בסופו של דבר להקדיח עבורו ועבור אולמרט תבשיל, שחלק ממרכיביו ותבליניו נמצא במאכל הלבנוני ששרון הקדיח בזמנו עבור בגין.

     

    אך גרוע מכך: כאשר פרץ הבין שימיה הראשונים של המלחמה לא יבטיחו לו מקום בפנתיאון של מצביאי ישראל, הוא פעל יחד עם הרמטכ"ל כדי לשדל את ראש הממשלה שיאשר פעולה קרקעית ביומה האחרון. פעולה זו נועדה לכאורה לרשום "הישג תודעתי", אולם מטרתה האמיתית הייתה להציל את יוקרתם הציבורית של השלושה. היה זה צעד הרפתקני, חסר אחריות ובלתי נסלח - לא רק שלו, אלא של כל הטריאומוויראט.

     

    מיונה צחורה לשותף של ליברמן

    ואז באו פדיחות נוספות. ההשלמה של פרץ עם כניסתו של ליברמן לממשלה סימנה את קיפול הדגל המדיני והערכי שלו. את גודל הפארסה היטיב לתאר אופיר פינס, שאמר אז בישיבת המרכז: "הבית נקבר לי מול העיניים". ואכן עמיר פרץ, שהחל את דרכו הפוליטית כיונה צחורה, בחר להמשיך ולשבת באותה ממשלה שבה יושב גם צאצאו הרוחני של רחבעם זאבי וממשיך דרכו הנאמן. לפני מספר חודשים הכה פרץ על חטאו זה, אבל היה זה מאוחר מדי.

     

    אם הבחירה בתפקיד שר הביטחון סימנה את תחילת הנסיגה של פרץ מהמצע החברתי, הרי שתמיכתו בתקציב המדינה לשנת 2007 סימנה את הנטישה המוחלטת של מצע זה. כפי שאמרה שלי
    יחימוביץ', המוהיקנית האחרונה של המאבק החברתי בסיעת העבודה, "התקציב מבשר הנצחה ואף העמקה של סדר היום הכלכלי התאצ'ריסטי שהוכרז אצלנו רשמית בתקופת נתניהו". מה עוד נותר למבקריו של פרץ לומר, כאשר את הדברים הללו אומרים אוהביו? מה עוד נותר לומר לזכותו של נציג עיירות הפיתוח בהנהגה הפוליטית הלאומית, כאשר התחוור שהוא לא מוכן לנקוף אצבע למענן? בשביל רבים מתושביהן הוא היה "דיאלנה" (משלנו), כפי שהם כינוהו בחיבה. אך למעט חיבוק אמיץ של מכר "שבא מאותו הכפר" ובדיחה עסיסית, פרץ לא באמת החזיר להם חיבה.

     

    ליבו לא השיאו לסייע להם גם כשההזדמנות נקרתה בדרכו. הוא הסתייג, לדוגמה, ממאבקן הצודק של עיירות הפיתוח לשינוי גבולות מוניציפליים שתכליתו העברה אליהן של עתודות קרקע, הנמצאות ברשות המועצות האזוריות. "צדק", קבע האיש, "לא עושים דרך רפורמות אגראריות". התבטאות זו, שלא הייתה מביישת את אחרון הפיאודלים באירופה, לא סייעה לו במיוחד. גם נציג המושבים במפלגה, השר שלום שמחון, וגם נציגת הקיבוצים, ח"כ אורית נוקד, הביעו תמיכה בלתי-מסויגת באהוד ברק. הם קיבלו בברכה את בנה-יקירה של "ההתיישבות העובדת" כאשר הגיח מגלותו המרופדת באלפיון העליון במאמץ להשיב את הסדר הטבעי על כנו - להחזיר את "מפלגת העובדים" לבעליה המקוריים.

     

    אפילו המינוי של ראלב מאג'דלה לתפקיד שר בממשלת ישראל - צעד שבישר תקדים היסטורי רב חשיבות בפוליטיקה הישראלית - לא העניק לפרץ נקודות זכות רבות. על רקע כשליו ומחדליו הרבים, יוזמה זו, שאותה תיאר בלא מעט הגזמה כ"צעד היסטורי חשוב לטובת השוויון וקידום השלום באזור", נתפשה כתכסיס פוליטי זול, שנועד לשקם את מעמדו הציבורי של שר הביטחון בקרב הציבור הערבי - ולא כצעד הנובע ממחויבות עמוקה להשקפת עולם סדורה. ואכן מג'אדלה סיפק את הסחורה: הוא גמל לו כיאות כקבלן קולות בקרב מצביעי "המגזר". אך גם זה כבר לא עזר.

     

    אנטי-פוליטיקה כאמצעי לניהול המדינה

    אם נתבקש לאמץ גישה סלחנית ביחס לרקורד העגום של פרץ בתום תקופת כהונתו הקצרצרה כמנהיג מפלגת העבודה וכשר הביטחון, נוכל לומר שהתנהלותו אינה חריגה בנוף הפוליטי ואינה שונה מהתנהלותם הצינית של פוליטיקאים רבים אחרים. קשה להצביע על מי מהם, הרואה עצמו כמשרתו הנאמן של חזון מדיני וחברתי בעל מעוף. להיפך: בעידן הנוכחי של אנטי-פוליטיקה, שבו לראש ממשלה "לא צריכה להיות אג'נדה" (כפי שהיטיב לתאר זאת אולמרט), הם מנהלים מסע בחירות שנועד לרצות את כולם. העמימות - ולעתים אף השתיקה - החליפו את השקפת העולם הברורה; הפרסום - את המצע. יתרה מזאת: האנטי-פוליטיקה היא כבר לא רק אסטרטגית בבחירות; היא גם דרך לשרוד בתפקיד - ואמצעי לנהל מדינה.

     

    אך פרץ, כך נדמה היה, קורץ מחומר אחר. הוא הפיח תקווה באלה שהאמינו שהנה קם מנהיג, בן עיירת פיתוח, הפועל בשירותה של השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית ושוחרת שלום. הוא עורר בקרב רבים את הציפייה שהנה קם מנהיג שלא יוותר בקלות על עקרונותיו. התקווה והציפייה התפוגגו והותירו מפח נפש עמוק. וכך חברו נגדו יחדיו אלה שהאמינו בו והתבדו - ואלה שיחסם אליו הוכתב על-ידי שד עדתי אפל המקנן בקרבם. אלה גם אלה בעטו בו ושלחו אותו, לפחות עד להודעה חדשה, לשוליה של הפוליטיקה בישראל.

     

    האם הרחקתו של פרץ מראשות מפלגת העבודה תציין את תום עידן פרץ בהנהגתה? אף שכך זה מסתמן, אין לדעת. הפוליטיקה הישראלית הייתה תמיד מקום שבו מתרחשים נסים, והמתים שבים שם לתחייה. הפופולריות הגואה של ברק ונתניהו מספקת תזכורת לתופעה פלאית אך מדכדכת זו, והחזרה של מי מהם להנהגת המדינה תהווה מכה קשה לחזון שעל גבו דרך כוכבו של פרץ לרגעים ספורים בשמי הפוליטיקה בישראל. לפרץ אחריות לא מבוטלת בהתפתחות זו. אך יש לקוות שהחזון הזה עוד ישוב ויסחף את הפוליטיקה שלנו. הסיבה לכך פשוטה: הטרגדיה האישית של פרץ - כולל היבטיה האתניים - מסמנת גם את הטרגדיה הקולקטיבית של כל אלה המייחלים שתקום פה חברה צודקת והומאנית; חברה היודעת לאחות את שבריה ולהכיל בתוכה את כל חלקיה.

     

    פרופ' יונה מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון ון-ליר בירושלים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רצינו להאמין שקורץ מחומר אחר
    צילם: ניב קלדרון
    מומלצים