אין מקום אחר

חייו של האזרח הישראלי הממוצע אינם קלים, כך לפחות נהוג לומר, ואולי בשל כך יש מי מאיתנו אשר מעת לעת חולמים ומייחלים למקום אחר, קסום ושקט, בו רקטות אינן מעופפות מעל ראשי האנשים והפרנסה מצויה בשפע. כמה מאותם חולמים אף מפשפשים באילן היוחסין המשפחתי על מנת לדלות משם אופציה לדרכון זר. אחרים אף מממשים את החלום ויוצאים לחפש להם חיים יפים יותר מעבר לים.

באופן לא מפתיע (וכפי שכתבנו כאן  בעבר), תופעת ההגירה מארץ ישראל אינה תופעה חדשה והיתה נוכחת עוד מימיה הראשונים של המדינה. אז כונו המהגרים - בורחים. האם אכן זכו אותם מהגרים בחיים טובים יותר? בראשית 1952 פרסם עיתון "ידיעות אחרונות" סדרת כתבות אשר עסקה בתופעת ההגירה מן הארץ. אחת מהן, אשר זכתה לכותרת "אם מתכונן אתה לברוח מישראל הרי לך אינפורמציה מעניינת", מציגה את סיפורו של אחד המהגרים, ככל הנראה מתוך כוונה להניא את המהגרים לעתיד. להלן קטעים נבחרים מן הכתבה:

יוסף ג. הוא אחד הראשונים שברח ממדינת ישראל לקנדה. לפני ימים אחדים חזר כשהוא מלא מרירות על ארץ התקוות שנכזבו ועתה הוא רואה את מדינת ישראל מבעד למשקפיים ורודות יותר, על אף כל הקשיים שמהם ברח. אילו סברנו כי אין זה אלא מקרה בודד, של יוסף ג. בלבד, ייתכן ולא היינו מוסרים אותו בהבלטה כזו. אך ידועים לנו עשרות מקרים של אנשים שברחו ממדינת ישראל וחזרו ומתוך מכתבי סופרינו בעולם הגדול אנו למדים כי עוד מאות רבות של בורחים רוצים לחזור בתשובה.

את שנות המלחמה העולמית בילה יוסף ג. במחנה ריכוז נאצי. אשתו ושני בניו נשרפו במשרפות מיידנק, אך הוא היה עדיין צעיר והגרמנים העסיקהו בהדפסת שטרי כסף מזויפים של מעצמות הברית. עם תום המלחמה נתגלגל ערירי לברלין. כאן נפגש עם סאבינה, הצעירה ממנו ב-20 שנה כמעט. בעלה ותינוקה של סאבינה אבדו במשרפות והיא ניצלה בגלל היותה מטפלת בחולים. ידידים משותפים המליצו על סאבינה באזני יוסף ג. אמרו שהיא אישה טובה, והוא ערירי. בקיצור - השידוך עלה יפה ואף בן נולד לזוג. באנייה "קוממיות" הגיעה המשפחה לקפריסין ומשם עלו לישראל ב-1948, אחרי הקמת המדינה.

בתל אביב לא הצליח יוסף ג. להסתדר כרצונו. שנות סבלו במחנה התישו את כוחו ולעבודה גופנית לא צלח עוד. העברית המשובשת שהיתה שגורה בפיו אפשרה לו עבודה פשוטה בקריה, כשוער וכשליח. ומשכורתו הספיקה בקושי למילוי צרכי משפחתו. לפני שנה רק מעטים העזו לדבר בגלוי על הגירה מן הארץ. יוסף ג. לא פרסם איפוא את פעילותו בשטח זה. בחשאי היה פונה לצירות הבריטית, בחשאי סידר היתר יציאה במשרד העלייה, ובחשאי יצא לאיטליה, שכן אין בארץ מיופה כוח של ממשלת קנדה, וכל הסידורים הסופיים בין ארץ הקליטה החדשה לבין מהגרים מישראל נערכו תמיד ברומא. ברומא נתקבל בלבביות בקונסוליה הקנדית שאומנם לא הבטיחה לו הרים וגבעות אך נאמר לו ש"אנשים חרוצים יוכלו להסתדר בכבוד בקנדה". אשרת הנסיעה ניתנה לו מיד ובמרס 1951 חתם על חוזה עבודה בקנדה לתקופה של 3 שנים.

"קנדה היא ארץ ענק", מספר יוסף ג., "אך מרבית תושביה מרוכזים בחציה המזרחי, שם נמצאות שלוש הערים הגדולות: מונטריאול, קוויבק ואוטווה. וכאן מרוכזים כל התושבים היהודים". כשהגיע יוסף ג. למונטריאול, הוא התייצב במשרדי החברה, בה נתחייב לעבוד שלוש שנים תמימות. להפתעתו נודע לו כי מקום עבודתו אינו במזרח הארץ, באותו חבל ארץ מיושב, אלא דווקא במערבה השומם והפראי. זו היתה האכזבה הראשונה. הובטח לו שמשפחתו תקבל שיכון סמוך למקום עבודתו ושכל הצרכים יסופקו על ידי החברה, אלא, וכאן האכזבה השנייה - משכורתו השלמה לא תשולם לו. "בין כה וכה לא תוכל להוציא סכום גדול, כחמישה דולרים ביום, במקום עבודתך", אמרו לו בחברה, "לכן נשלם לך רק דולר אחד ליום, ואילו הארבעה הנותרים יופקדו על שמך בבנק במונטריאול, ואתם תקבל בתום תקופת עבודתך בחברה".

"היה קר", כך מסכם יוסף ג. את רשמי נסיעתו ממזרח הארץ למערב הפראי. השמיכות הרבות ומעילי הפרווה שכיסו את הילד בן החמש למנוע בעד הכפור לחדור ממש עד העצמות. מה תהא עבודתו לא ידע עדיין. גם בשבתו ברכבת ידע רק כי עבודת פיתוח היא זו. השיכון שמשפחתו קיבלה במערב קנדה היה דומה בהרבה לשיכון במעברה ישראלית. ואם כאן קשים תנאי החיים במעברה, הרי בארץ הקור הצפונית קשים הם עשרת מונים. וכאן באה האכזבה המרה ביותר: "עבודת הפיתוח" אליה נשלח לא נתנהלה במשרדים מרווחים מול תנורי חימום אלא ביערות עד. "זוהי סיביריה שנייה", אומר יוסף ג., "סיביריה של העולם המערבי. אך לכאן אין נשלחים פושעים פליליים ופוליטיים אלא מהגרים".

במחנה עבודתו של יוסף ג. (הוא קורא לזה עכשיו "מחנה הריכוז" שלו) היו כמאה פועלים. מרבית הפועלים היו צעירים רבי כוח, שהסכימו לעבוד בפרך שלוש שנים, כדי שאחריהם יוכלו לבלות בנעימים במזרח קנדה. אחרים באו בתקווה להסתנן לארצות הברית. כמה ניסיונות הסתננות כאלה בוצעו. כל "העריקים" לארה"ב שהו בארצו של טרומן חודשים ספורים, רעבו ללחם עד שחזרו לקנדה. אחרים שהצליחו להסתדר בעבודה בארה"ב, נתפשו על ידי המשטרה וגורשו לקנדה. החברה הקנדית המנוסה בבריחות כאלה לא נהגה בעריקים בחומרה יתרה. הם הוחזרו לעבודה, אך תקופת עריקותם לא נחשבה להם כמובן בתקופת העבודה. במבט ראשון נדמה כי תנאי העבודה אינם נוראים כל כך במערב קנדה: המזון טוב, בשר רב ניתן יום יום גם לעובדים וגם למשפחות והעבודה נמשכת רק שש שעות ביום.

מצהיר יוסף ג. "יותר קל לעבוד עשרים ושש שעות ביממה (אילו רק אפשרי היה הדבר) בארץ ישראל מאשר שש שעות בקנדה המערבית". ארבעה חודשים התענה בעבודת פרך ב"סיביריה" זו, עד שקיבל התקפת לב (והוא מברך על התקפה זו בכל לב), נשלח לבדיקה רפואית ונמצא בלתי כשיר למילוי תפקידו. החברה הכירה בהחלטת הרופא וחוזה העבודה בוטל. כספו שולם לו במלואו אולם זכות ישיבת קבע בקנדה - ניטלה ממנו.

יוסף ג. ומשפחתו בחרו לשוב לישראל, אם כי ברירות רבות אחרות לא נותרו להם, רק הפעם עלו ארצה מתוך רצון והכרה. "הנגב הינו אוצר לא יסולא בפז לעומת מחנה הריכוז שלי בקנדה, אני מוכן ללכת לאן שישלחו אותי ובלבד שישכחו כאן בארץ את חטאי הגירתי ההרפתקנית".

אני מבטיח לך", אומר החוזר בתשובה בהיפרדנו, "כולם עתידים לחזור, כל אלה שנסעו לאסוף 'זהב' בארץ הצפון בפחדם מפני עבודה קשה במולדת האמיתית".

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן