שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מה זה קרה לי

    השבוע ימלאו 40 שנה גם להיווסדה של "החלונות הגבוהים". ג'וזי כץ זוכרת את שמוליק עומד על הגג וצועק לאויבים שיבואו, את ריח הגוויות ואת השמש שתפסה בסיני. "אני נזכרת בתקופה הזאת רק בטוב", היא אומרת

    בחיים לא הייתם נותנים לג'וזי כץ את הגיל האמיתי שלה, 67. אישית, התקשתי לחבר אליה איזה גיל שלא יהיה, ומסתבר שאני לא היחידה. גם כץ עצמה מתחבטת עם המתמטיקה. "אני מרגישה שהמספר לא שייך לי. טפו טפו, אני רואה אנשים ברחוב עם המטפלת הפיליפינית, ואני אומרת: 'אלוהים, אני מבקשת, רק לא זה'. אבל החיים יפים, או כמו ששמוליק (קראוס) אומר, 'לייף איז ביוטיפול, באט וורי דנג'רס'".

     

    המספר 67 נושא משמעות נוספת בהקשר של כץ. בשנת 67' פרצה מלחמת "ששת הימים", השנה שבה המריאה להקת "החלונות הגבוהים", ההקשר המיידי והמתבקש בחיבור בין ג'וזי כץ לישראל.

     

    מלחמת "ששת הימים" של ג'וזי כץ התחילה בערב אחד, אחרי שלושה חודשים של הופעות יומיומיות של "החלונות הגבוהים" במועדון של הלהקה ברחוב הירקון. "ערב אחד הגענו למועדון בעשר, אחת-עשרה", היא משחזרת, "ואנחנו רגילים לפיצוץ של אנשים, אבל באותו ערב היה ריק. רק המגברים והברמן, ולא קלטנו מה קרה. ככה נודע לנו שיש מלחמה". ג'וזי וקראוס חזרו הביתה, שמוליק עלה לגג והרים את הידיים אל השמיים. "מה אתה עושה?" שאלה אותו ג'ודי, אבל שמוליק רק נהם: "יאללה, תבואו, נראה אתכם". השבוע ימלאו 40 שנה למלחמה ההיא, וגם להיווסדה של הלהקה שנחשבה אחת מפורצות הדרך של המוזיקה העברית, למרות שהוציאה בסך הכל אלבום אחד.

     

    באנו למילואים, חשבנו עושים חיים

    כולם הלכו למילואים כשפרצה המלחמה. אז ג'וזי כץ, שבאותם הימים לא בדיוק היתה מופת לנונ-קונפורמיזם, הלכה גם. ככה עלו היא, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין, על ג'יפ אחד עם הדודאים ועליזה עזיקרי, ונסעו לסיני, לשמח לבבות של חיילים. המלחמה הגיעה בהפתעה, בעיקר לבחורה כמו כץ, שלא עקבה "אחרי פוליטיקה ומלחמות". כשהג'יפ הגיע לנגב, עלה באפה של ג'וזי ריח חריף ובלתי מוכר. היא שאלה את החייל שלצידה מה מקור הריח, והוא ענה לה ב"תיכף תראי". והיא תיכף ראתה. "על הכביש היו גוויות. לא שלנו, ברוך השם, נפוחות מהשמש, שחורות. בהמשך הדרך הייתי מודיעה לכולם 'תכינו את עצמכם', כי הרגשתי את זה לפני שראיתי. זאת תמונה שנשארה אצלי בראש וזה עצוב. אפילו שזה היה לא שלנו, גוף אנושי במצב כזה".

     

    זה לא השאיר אצלך איזו שריטה?

     

    "לא. זה לוקח משהו הרבה יותר חזק, כדי לעשות לי שוק או טראומה חס וחלילה. כשנסעתי להודו להחזיר את הבן שלי אחרי תאונה, וראיתי את המצב שלו, הייתי בשוק. אז ניצחנו במלחמה, והגיעה לנו כל ההערצה שקיבלנו. אני נזכרת בתקופה הזאת עם 'החלונות', וההופעות, והמלחמה רק בטוב".

     

    לא במקרה קראוס טיפס באופוריה לגג, והתגרה באויב האנטי-ציוני. "החלונות הגבוהים" היו אז הדבר הכי חזק במוזיקה הישראלית, ולמרות שאף אחד עוד לא ידע מה זה פלייליסט, הסינגלים שלהם רצו ברדיו בתדירות שלא היתה מביישת אף תחנה צבאית. בסיני הם שמחו לגלות שהחיילים אוהבים אותם נורא, ונתנו שלוש, ארבע ולפעמים חמש הופעות ביום. "היה מאוד יפה, אווירה שמחה. כבר לא היתה מלחמה, זה היה אחרי שכבר הורדנו את כל האווירונים שלהם - זה הרי נגמר בשעה, לא? - כולם היו במצב רוח טוב. בערב שמוליק היה אומר לי 'תכנסי לאוהל ותלכי לישון', והוא היה יושב עם החיילים ומדברים. הוא לא נתן לי לשבת איתם".

     

    למה?

     

    "ככה".

     

    קינא?

     

    "שאני אשב עם חיילים צעירים חמודים? הוא היה אומר: 'את צריכה לשמור על הקול שלך'. שכבתי ולא רציתי לישון, ואני שומעת שהם מדברים, אבל עשיתי כמו ילדה טובה מה שאמרו לי"

     


    כץ. "עשיתי כמו ילדה טובה מה שאמרו לי". צילום: שרון בנטוב

     

    למרות שלא היתה מורגלת בתנאים, בכל זאת ילדה טובה אמריקה, ג'וזי העבירה את סיני בכיף. בזמנה החופשי היא היתה תופסת שמש כדי להיות שזופה. כשהיא רצתה לספר לאמא שלה, שגרה בארה"ב, מה עובר עליה, היא מצאה פוסטר מההופעה של "החלונות", וכתבה מאחוריו את כל ההתרחשויות. אמא שלה מסגרה את המכתב הענק, וזה הלך לאיבוד בקונטיינר שהביא את החפצים של ג'ודי חזרה לארץ, 30 שנה מאוחר יותר.

     

    חמישה ימים בסך הכל העבירו "החלונות הגבוהים" בסיני, חמישה ימים בהם ג'וזי נטרפה מגעגועים לקפה טוב, אבל כל מה שהציעו לה היה קפה בוץ. חמישה ימים בהם אריק אינשטיין רצה, כבר אז, לחזור הביתה. גם כמה חודשים מאוחר יותר, כשהלהקה תנצל את הפיכתה של ישראל לגיבורת השעה בעקבות המלחמה, ותטוס ללונדון כדי לפרוץ בגדול, אריק ירצה הביתה. "אם הוא לא בכוך שלו, הוא לא מרגיש טוב". מאבחנת כץ. "אני לא זוכרת אם הוא הצליח להחזיר אותנו מתי שהוא רוצה, אבל הוא רצה לחזור מהר. הוא אומר תמיד: 'עזבו שטויות, בואו נחזור'". בראיונות עבר הוא מצוטט כאומר שהוא "מעדיף להיות דג גדול בים קטן, מאשר דג קטן בים גדול".

     

    ההרכב המריא ללונדון כמעט מיד עם החזרה מסיני, בשאיפה לתרגם את המומנטום לקריירה בינלאומית. "אני בעצמי לא הבנתי למה נסענו. הבנים רצו לעשות את הסיבוב הזה אבל אני הרגשתי שאנחנו בשיא שלנו פה, ואם נמשיך להופיע זה יכול להיות נהדר. אלא שאף אחד לא שאל אותי".

     

    איך הסכמת לעשות את כל זה, בלי להיות מעורבת?

     

    "לא שאלו אותי מה דעתי. גם בעניין המוזיקה. ישבנו ושרנו, וזה היה כל כך יפה בלי שיגידו לאף אחד מה לעשות, בלי מנהל מוזיקלי וכל השטויות שיש היום מסביב לאמנים. אני הרגשתי שלמה עם כל מה שקורה, והכל היה מתאים".

     

    כל יום קורה פה משהו

    היום ג'ודי מתגוררת ברחוב מרכזי בתל אביב, מתמכרת ל"כוכב נולד" (אבל מצטערת שהם "מביאים את הקוקוז"), עדיין מתענגת על אנשים שניגשים אליה ברחוב, ומספרים לה שישבו בשורה הראשונה באחת ההופעות של "החלונות" בסיני, ושמחה שזה לא מגיע במאסות של יהודה ונינט. "יש אנשים מפורסמים שלא אוהבים את זה, או משחקים שלא אוהבים את זה. זה בטח קשה כשזה בא במאסות, רחמנות על יהודה ונינט מה שעושים להם. איי

    אם אן אולד סטורי, לא מפריעים לי אם מצלמים אותי במספרה או ברחוב, וזה בעיני על הכיפאק".

     

    אחת הסיבות שכץ שוות נפש כלפי הזכרונות ממלחמת "ששת הימים", היא כנראה העובדה שאין לה נטייה לשרעפים נוסטלגיים. אלא שהפייסנות וההשלמה שלה כלפי העבר לא מחסנים אותה מפני הצער שבהווה. האהבה שלה לארץ הייתה ונותרה אמביוולנטית: הידיעה שאין לנו ארץ אחרת, מול ההכרה המפוכחת בעובדה שתוך 40 שנה עשינו יו טרן, והפכנו מדוד לגוליית. "40 שנה זה הרבה זמן", היא מבהירה, "אבל זה עובר ככה. וכל כך מהר הפכנו להיות להיפך ממה שאנחנו צריכים".

     

    15 שנים אחרי "ששת הימים" כץ עזבה את הארץ בעקבות התדרדרות היחסים בינה ובין בעלה דאז, שמוליק קראוס. את תקופת מלחמת המפרץ הראשונה היא העבירה בקליפורניה, צמודה לשידורי החדשות בטלוויזיה, בזמן שבארץ יצא הסרט "שירת הסירנה", עם פס הקול של "החלונות הגבוהים", שעשה סוג של קאמבק - גם הפעם צמוד-מלחמה - לאלבום שמעולם לא הלך לשום מקום.

     

    בארה"ב היא נישאה שוב, לאיש העסקים דיוויד סקלאר, יד ימינו של דונלד טראמפ. סקלאר נהרג בתאונת דרכים ארבע שנים לאחר שהכירו, וכץ עברה לקליפורניה, שם התגוררה עם אחיה, וטיפלה באמה החולה. אחרי שאמה הלכה לעולמה, ג'וזי נשארה עוד חמש שנים בארה"ב, במהלכן ציירה 80 תמונות, הסתובבה בגראז' סיילז ובעיקר השתעממה. אם היא רצתה לאכול חומוס או לפגוש ישראלים, היא היתה צריכה לנסוע שעתיים וחצי ללוס אנג'לס.

     

    בסופו של דבר הגעגוע הכריע - 15 שנים אחרי שעזבה, היא חזרה לארץ. קודם לביצוע של "אחכה לך" באלבום של נתן כהן, ושנתיים מאוחר יותר, כדי להישאר. "ידעתי שאני מתגעגעת לארץ ואני רוצה לחזור, אבל החיים זרמו והזמן עבר. בסוף החלטתי 'זהו, אני לא אפחד מכלום, אני חוזרת הביתה'".

     

    למה, בעצם?

     

    "זה כמו בטריה שמכניסים, כל יום קורה פה משהו. את לא יודעת מה יהיה, אבל בטוח יהיה משהו. למשל ביום שישי הלך כל החשמל בבית, יש נזילה בדוד, הרבה אתגרים. אבל הנה, פתאום מצלצלים ואומרים שרוצים לעשות תוכנית או ערב בתיאטרון. או יורדים לבית קפה, ופתאום אני רואה מישהו שלא ראיתי 30 שנה, שאומר לי 'תנחשי מאיפה', ואני אומרת 'אתה חייב לתת לי תאריך, ואז אני אחבר את הפנים'.

     

    "שם הייתי קמה וידעתי ששום דבר לא יקרה לי. פעם בשבוע אני אוכלת עם המשפחה של אחי, מה אני אעשה יתר הזמן? באו חברים לבקר את הבן שלי, מפלורידה. הם היו פה שבועיים ואמרו שהם רוצים לגור פה. כל כך נהנו, ואין סכנה, ואפילו אם יש - חיים פה, לא בתוך האוטו שלך ומול הטלוויזיה או הקומפיוטר, כמו כל אמריקה".

     

    אבל מה עם קצת קרעכצן על המצב.

     

    "אז לפעמים אני תופסת שבוע שאני רואה חדשות נונסטופ, אם קורה משהו, אחר כך אני אומרת די. כי אני כבר מתחילה לחשוב - לאן אני אסע מפה אם יקרה משהו? לאן אני אלך, ואקח את הילדים והנכד, לאירופה? לאיפה? הכי טוב זה פה".

     

    אז אין לך ביקורת?

     

    "אני לא הבנאדם הנכון, שידבר על הממשלה או הפוליטיקאים. אני רק מפחדת שאנחנו לא הולכים לכיוון הנכון, ומי יכול להוביל אותנו? תראי מה קורה בשדרות, זה לחיות שש שנים כשנופלות עלייך פצצות, ב-'67 לא נשמע כדבר הזה, שהיתה נופלת פצצה ולא היינו מתקיפים. לא שאני חושבת שאנחנו צריכים להתקיף, אולי לא מתקיפים כי יש להם סיבה טובה, אבל אני שמה את עצמי במקום האמא עם הילדים הקטנים, והטראומה שיהיה לילדים האלה כל החיים שלהם, ואני לא יודעת. יש איזה סוויץ' שעוד לא מצאנו. עד עכשיו תמיד היו לנו פתרונות, ועכשיו אנחנו בסטנד סטיל.

     

    "היום, יותר מאשר אז, חבל לי על הדם שנשפך. פעם היינו גיבורים ומנצחים, היום כואב לי על כל ילד שלנו ושלהם, דם שנשפך בלי סיבה, בלי סיבה. על דת או אדמה, על 'זה שלי' - 'לא, זה שלי'. איטס סו צ'יילדיש, והפוליטיקאים והביג ביזניס, ואלו שמוכרים נשק, אין לנו שליטה על זה. אנחנו האנשים צריכים להיות פוליטיקאים, אנחנו צריכים לקחת את המדינה בידיים. ותאמיני לי, זה יבוא. אבל אולי לא בזמני".

     

    את אופטימית.

     

    "מאוד. ואני גם לא צריכה הרבה בשביל זה. צלצלה אלי מהרדיו, שאלה אותי 'איך את מפנקת את עצמך?' לא ידעתי מה לענות לה. אני אומרת לך שאני קמה כל יום בבוקר, ושני הבנים שלי בריאים, והנכד שלי בריא, אני מרגישה מפונקת. את מבינה? מה, לעשות מסג'? קוסמטיקאית? אולי צלחת פסטה ובסוף עוגת גבינה.

     

    "שואלים אותי 'לאיזה תקופה הייתי חוזרת?'. אף תקופה, למה לחזור? גם הסיקסטיז זה לא מה שאתם עושים מהם. כל העולם היה במהפיכה, וודסטוק, ביטלס, סקשואל רבולושן, והיה ג'ננה בכל מקום, וגם זה משתנה, כמו שצריך. וכל אלה שעישנו סמים בוודסטוק, היום הולכים עם עניבה בוול סטריט. אז למה לחזור?"

     

    מה הסוד שלך?

     

    "תמיד זרמתי, ובמשך שנים התפתחה האינטואיציה, למדתי לשמוע את הקול הקטן הזה, במקום להצטער אחר כך שלא הקשבתי. הבנתי שהחיים זה אוניברסיטה, אם לא הסמסטר הזה - אז הסמסטר הבא. ואם נכשלים, אז חוזרים כתה עד שלומדים. אני נורא מאמינה בדברים האלה, בגלגול נשמות, שכולנו היינו פה, שאני נמשכת לאותן נשמות שפעם הכרתי. אי אפשר להוכיח את זה, אבל הדברים הכי יפים בעולם הם אלה שאי אפשר להוכיח".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כץ. הרגשתי שלמה
    צילום: סער יעקב, לע"מ
    מרגישה מפונקת
    צילום: גלעד קוולרצ'יק
    לאתר ההטבות
    מומלצים