קינג דיויד: וויל סמית בתפקיד סופרמן

"המרדף לאושר" מזכיר קצת את כוכבו, וויל סמית, שמאמץ שתי זהויות; "דז'ה וו" מופרך - בדיוק באותה מידה שהוא נפלא; מארז קלינט איסטווד (שחגג אתמול 77) כולל שני מערבונים משובחים ומערבון אחד קצת פחות משובח אך מהנה

המרדף לאושר

113 ד', פורום פילם, השכרה ומכירה

"המרדף לאושר" אולי מבוסס על סיפור אמיתי אודות אב המנסה לפרנס בכל דרך – אפילו בדרכים שלא היו מביישות גיבור על - את בנו הקטן אבל בקלות ניתן לקרוא אותו גם כמשל על עולמם של כוכבי הקולנוע באשר הם, ובייחוד על יקומו הפרטי של וויל סמית שמספק כאן את תפקידו הטוב ביותר מאז "קשר בכל מחיר". ככלות הכול, כמו סמית הכוכב, גם גיבור הסרט, כריס גרדנר, מאמץ שתי זהויות. אחת אותנטית והאחרת, בדויה עבור קהלו, היינו, עבור בנו הקטן שמתבונן בו בהערצה.

"המרדף לאושר", עטיפת הדיוידי. כוכב נוצץ

למעשה רוב דקותיה של היצירה מדגישות את הפערים הללו בין המסכה הבטוחה והחזקה שהוא עוטה על עצמו כשהוא מופיע בפני הילד המקורזל ובין אותם רגעים שהוא מרשה לעצמו להישבר ואפילו לדמוע. אלה, אם תשאלו את סמית, התפקידים המאתגרים ביותר. רגע אחד אתה סופרמן - ויחסית לסרט דרמה סמית מכסה שטחים נרחבים בריצה - ורגע לאחר מכן אתה קלרק קנט. זאת ועוד, הזיגזג הזה מציע גם רגע אידיאלי נוסף עבור שחקן הקולנוע - איזור הדמדומים שנמצא במעבר בין שתי הזהויות. רגע ההתנגשות. אותם קטעים בהם סופרמן לא מספיק להכניס את גלימתו למכנסיים ונהפוך הוא. אלה הם רגעים שבהם כל כוכב, ותהיה יכולת המשחק שלו אשר תהיה, נוצץ. וסמית? סמית הוא בכלל נסיך.

תוספות:

1. ערוץ שמע עם הבמאי.

2. מאחורי הקלעים של הפקת הסרט.

3. אבא ובן - סרטון תיעודי על הסיפור האמיתי מאחורי התסריט.

4. כריס גרדנר - סרטון תיעודי על האיש והחלום.

5. הקוביה ההונגרית - סרטון בן שש דקות על הקוביה והתופעה.

6. שיר שלא נכלל בסרט.

דז'ה וו

120 ד', פורום פילם, השכרה ומכירה

"דז'ה וו", עטיפת הדיוידי. מסע אל העבר

כש"דז'ה וו" יצא לאקרנים כתבתי עליו את הדברים הבאים: "עושה רושם שככל ש'דז'ה וו' מתרחק מחוקי ההגיון הבריא לעבר הבלתי אפשרי - לעיתים אפילו עד גיחוך - כך גוברת ההנאה ממנו. זאת ועוד, בכל אחד מרגעיו ההיפרקינטיים דומה כי סקוט משכיל לומר משהו: על אהבה, על זכרון וטראומה, על סרטי תעלומה, על פילם נואר ואפילו על אופי העשייה שלו".

לאחר צפייה נוספת אני יכול לומר שאני עדיין עומד מאחורי כל מילה ומילה שנאמרה בביקורת. המסע של דאג קרלין (דנזל וושינגטון) אל העבר בניסיון למנוע רצח של עלמת חן נאווה עונה לחוקיות של סרטי הבי הטובים מכולם - כמה מופרך ככה נפלא.

תוספות:

1. ערוץ שמע משובח (כולל תרגום לעברית) ובו משתפים פעולה מפיק העל, ג'רי ברוקהיימר, הבמאי הלא מוערך דיו, טוני סקוט ("רומן על אמת") והתסריטאי ביל מרסילי שמתוודה שכל מה שהוא רצה לכתוב זה סיפור אהבה אבל אז הגיע שותפו לכתיבה, טרי רוסיו, והציע סיפור קצר בן שש פסקאות. הסיפור? בלש שאיבד את אהובתו משיג מתקן מיוחד שמאפשר לו הצצה אל עברה של הנרצחת. אמממ, דז'ה וו?

זה המקום לציין שכמו סרטיו של סקוט גם ערוץ הפרשנות לא מתנהל בדרך האופיינית (הסרט רץ וברקע נשמעים דברי היוצרים) וב"דז'ה וו" תהיו עדים לרגעים שבהם אתם עוזבים את העולם הבדיוני של הסרט ומקבלים את הקטעים מאחורי הקלעים של עשיית הסרט.

2. סצינות מורחבות. למעשה סצינה אחת שמציגה ביתר אריכות את הרגעים שאחרי הפיצוץ הראשון.

מארז קלינט איסטווד: אייקון אמריקני אמיתי

גלובוס יונייטד, מכירה, להשכרה בנפרד

"ג'ו קיד", שנעשה בשנת 1972, היה אחד מאותם ניסיונות נואשים לסחוט את המיץ מהפרסונה המיתולוגית שסרג'יו ליאונה יצר עבור איסטווד בטרילוגיית הדולרים.

האיש ללא שם מקבל שם, סוג של, והוא נשכר על ידי בעל אדמות עשיר להגן על רכושו מפני מורדים מקסיקנים. בשלב מאוחר יותר הוא גם מתבקש לרדוף את מנהיג המורדים, צ'אמה (ג'ון סקסון). ג'ו מהסס בהתחלה אך הכל משתנה כשמתעללים בכמה מחבריו וגונבים לו את הסוסים. מילא החברים אבל הסוסים? עד כאן!

מדהים לגלות שאת המערבון הבינוני הזה ביים לא אחר מג'ון סטרג'ס, האיש שהעניק לנו את "שבעת המופלאים" ו"הבריחה הגדולה", ועל התסריט אמון לא אחר מהסופר האהוד, אלמור לנארד ("ג'קי בראון").

"עיר ושמה גיהנום" (1973) הוא הסרט העלילתי השני שאיסטווד ביים - הראשון היה המותחן המצמרר "מיסטי" - וצפייה מחודשת בו תחשוף בפניכם את זרעי הפורענות של סרטיו המאוחרים יותר, בייחוד את אלה המופיעים ב"בלתי נסלח".

"עיר ושמה גיהנום" הוא התשובה הניצחת לשאלה מה היה קורה אם שני אבותיו הרוחניים של איסטווד, סרג'יו ליאונה ("הטוב, הרע והמכוער") ודון סיגל ("הארי המזוהם"), היו מתבקשים לביים עיבוד לסיפור סדום ועמורה. בתפקיד עיר החטאים - לאגו. בתפקיד אלוהים - קלינט איסטווד. בתפקיד חרון אפו של אלוהים - מברשת, צבע אדום וחופן קליעים.

גילוי נאות: "הנשרים הם רעבים" (1970) הוא אחד הסרטים האהובים ביותר על כותב שורות אלה. הסרט מסווג כמערבון, אפילו כמערבון ספגטי, בלא מעט מדריכי קולנוע, אבל יצירתו הלא מוערכת דיה של דון סיגל, היא קומדיה רומנטית נהדרת, לא פחות, שנקלעה לתפאורה של מערבון אטריות. בתפקיד האשה שאי אפשר לחיות איתה אך עוד יותר קשה לחיות בלעדיה - שירלי מקליין, באחד מתפקידיה המתוקים ביותר. ואמנם מול שפתיה הבשרניות, היורות מילים בקצב של מכונת ירייה לא תעזור הפעם שכמיה המסתירה מגן פלדה. אהבה זה כואב!