מישהו נרדם בשמירה

לא ברור מי היה זה שהחליט על הבאתם של חבורת "Los Vivancos" לפסטיבל ישראל, ועוד פחות ברור מדוע הוא ראה לנחוץ לעשות כן. כך או כך, המופע של הגברברים הספרדים שבלי בושה מתקרא "פלמנקו" הוא לא פחות ולא יותר מסוג נחות של מלכודת תיירים, מפגש תאונה בין הצ'יפנדיילס להיי-פייב ביום רע. חצוף לקרוא לאירוע הזה, שנמשך 70 דקות מיותרות, מופע פלמנקו. חצוף עוד יותר בהתחשב בכך שקהל המחול הישראלי הוא קהל מלומד שראוי לא לזלזל בו ובטח שבטח קהל פסטיבל ישראל שראה בו את המיטב גם בסגנונות המחול הספרדי (כמו למשל המופע הנפלא "קולות והדים" של פאקו פניה ולהקתו).

מנייריזם ריק מתוכן. לוס ויואנקוס

התקרית שנחתה בישראל היא מה שנקרא "סיפור עיתונאי חביב". שבעה אחים שגדלו בצילו של אב, רקדן פלמנקו ומוזיקאי, למדו מחול, הופיעו בלהקות שונות והחליטו להשאיר את הכל במשפחה ולהקים להקה. אבל לצד הגימיק, לחבורה מלאת הטסטוסטרון הזו שמצטלמת לא רע, אין הרבה מה להציע. שעטנז הסגנונות מדגיש את הבינוניות של המכלול במקום לכסות על פגמים או כשלים טכניים והיעדר כשרון. זהו סוג של מקדונלד'ס בתנועה, מנייריזם ריק מתוכן וזיוף במסווה של אמירה אמנותית.

נניח לרגע שחשב מי שחשב (כפי שנהוג לחשוב בפסטיבל מסוג זה) שהמופע של המוצ'אצ'וס יעמוד על משבצת אירוע הבידור ממלא האולמות ומוכר הכרטיסים של השנה. גם בידור, רבותי, צריך לדעת לעשות ומספיק היה לחזור להצלחות אדירות של השנים האחרונות עם "ג'אמפ" הדרום קוריאני או "קרקס אלואז" מקנדה, "טאפ דוגס" מאוסטרליה או "לורד אוף דה דאנס" הבריטים, שנועדו לענג קהל אבל ייצרו במקביל שאר רוח, תמונות של יופי, רגעים בלתי נשכחים.

אפשר לדבר על מספר מעברים לאורך המופע שהתבלטו על פני אחרים, כמו למשל קטע סולו של רקדן לבוש לבן הנע באלומת אור שמקיפה אותו, אבל גם פה התחושה היא שמדובר בברירת מחדל. לא מספיק לדעת לרקוע בשביל לרקוד פלמנקו, לא מספיק להיות גבר בשביל להעביר את הגבריות והיצריות שהפלמנקו מלבה ובריקוד הזה אולי יותר מבכל סגנון אחר – בינוניות מהדהדת למרחוק. אין רגע אחד של אמינות לאורך המופע הזה שכל כולו פוזה ומרבית הזמן הרקדנים "מסמנים" את התנועות. הם יודעים מה צריך להביא, אבל לא איך לעשות את זה והתוצאה אומללה.

גם הבחירות המוזיקליות שערבבו בין באך, דבוז'אק, פאגניני ומוזיקת פלמנקו, ויתרו על הנשמה לטובת פסקול ריצ'רד קליידרמני נבוב שהוא לא יותר מרוח וצלצולים. גם הגיטריסט והקלידנית הלא רעים שליוו את האירוע לא הצליחו להציל ממפגע זיופי הזמרת שהצטרדה ובחלקים מסוימים פשוט ויתרה על שירה.

על הכל אפשר היה עוד איכשהו להבליג – על הפערים המשמעותיים בין הרקדנים, על היעדר הבושה, על היהירות ועל חוסר המעוף. קשה עם זאת לסלוח על האמונה שכל זה מספיק בכדי לרצות את הקהל. אם תפקידו של פסטיבל ישראל הוא לחשוף את הקהל המקומי לעשייה משמעותית בתחומי הבמה בעולם, מישהו נרדם בשמירה. זהו בדיוק המקום שבו דרושה עין נוספת של מנהל אמנותי ולא רק יועצי מנכ"ל שאינם נושאים בעול האחריות.