מסירים את המסכות

תיאטרון המסכות הגרמני, "הפמיליה פלוז", מציע גם השנה מופע שהוא חוויה נוגעת ללב ומלאת דמיון ששוקעת לאט ומלווה את הצופה זמן רב אחרי שהמסך יורד. בניגוד למופע "תיאטרון האשליות", שהציגו חברי הקבוצה מגרמניה בפסטיבל ישראל לפני שנתיים, המופע הנוכחי, "Infinita", פחות נוצץ ויותר מהורהר, מבקש לחפור לעומק ולהסיר את המסכות שמלוות תהליכים ותקופות חיים כמו ינקות וזקנה. בהרבה מאוד רוך ובהומור שאינו מאפיל על העוצמה הרגשית של המסרים, מטפלים ארבעת השחקנים הווירטואוזים ברגעים פחות זוהרים בחיי אנוש. בלי מילים הם מציגים את הקשיים, את רגעי המשבר, את המאבקים מול החברה והצורך בה, את הכניעה לדינמיקה של החיים שבהם אתה מנצח ונכשל.

הרגעים הפחות זוהרים בחיי אנוש. הפמיליה פלוז

המופע מתרחש בשני מוקדים – גן פעוטות ובית זקנים. התחלה וסוף. הוא מתחיל בסוף עם סילואטות של אנשים זקנים בכיסאות גלגלים מובלים בזה אחר זה אל הלא נודע. הצללים באפור על לבן מלווים בצלילי צ'לו איטיים. מהשורה יוצא זקן להניח ורד על ריבוע אור לבן. יש משהו מנחם ולא מקושט בבחירה להתחיל בסוף, לא לייפייף, פשוט להניח בשקט ולתת לזה לחלחל. מתמונת הפתיחה העגמומית עובר הקהל אל תינוק מגודל שמתבונן בעולם ומגלה אותו. מעברי הווידאו, מגזרי נייר בשחור לבן, שמשמשים כמקדמי עלילה, מנחיתים את התינוק בגן הילדים ושם בתוך לול אדיר ממדים הוא מנסה למצוא אחיזה, להסתגל. הפיזיונומיה של השחקן מופלאה. הג'סטות הגופניות מדמות במדויק את איבוד שיווי המשקל, התנועה המתפרקת כמו חסרת חוליות של פעוט בן יומו והמסכה הדוממת מלאת הבעה של אכזבה עם כל נפילה או גאווה על כל הצלחה. כל יעד מוביל אל היעד הבא – מציאת חן, התחברות, חמדנות, משחקי כוחות.

בעזרת הווידאו מלווה הצופה את הזקן ממקודם אל בית האבות שם יישאר. גם כאן העבודה הגופנית מרשימה במיוחד. המסכות הן רק אמצעי להסרת המסכות, לנגיעה בשכבות שונות של הקיום האנושי. בתוך סיטואציות לכאורה קומיות נוגעים חברי הפמיליה בחוסר האונים, בביחד הכפוי, בבושה, בבגידת הגוף, בקרבה שחסרה, בבדידות ובזכרונות הטובים שהופכים את היומיום הפחות טוב לבלתי נסבל. מה שנפלא במיוחד בעבודה הנוכחית הוא האפיון המדויק כל כך של הדמויות והטיפוסים השונים שהיא מציגה. לצד המסכות האקספרסיביות, לכל אחת מהן יש רציונל תנועתי משלה, ג'סטות שהן רק היא ופרטי לבוש שהם הגימור המעודן שלה.

יש הרבה רגעים של יופי צרוף בעבודה הזו ודמיון אינסופי של העושים במלאכה כמו למשל בקטע שבו התינוק המגודל מנסה להגיע אל רדיו שנמצא על שולחן ענק. ממש כמו בחיים הוא מנסה להתלות על השולחן, לדחוף את הכסא, לתחבל תחבולות וכל זאת תוך התמודדות בלתי פוסקת עם שיווי המשקל. זה מצחיק עד דמעות ועשוי לעילא.

במופע הנוכחי יש פחות חילופי דמויות ויותר העמקה בכל אחת ואחת. שילוב הווידאו בעבודה נדמה לפרקים כהכוונת מחשבות מיותרת למרות שבסופו של דבר יש משהו קצת פרום במבנה המופע שמבקש כיוון. הפמיליה פלוז היא בהחלט קבוצה שמהנה להיפגש איתה שוב ו"Infinita" הוא אירוע שמציע להתבונן על החיים כמות שהם, בין השחור ללבן, בחיוך ומתוך קבלה. זה מה שיש.