המדריך להצלחה של הנבחרת הצעירה בהולנד
"בנבחרת בה אין כוכב אחד שבולט מעל כולם, נדמה כי לוי עצמו הוא שחקן המפתח של ישראל. שם המשחק הוא טקטיקה - אל תהיו מופתעים אם האליפות תשנה לא מעט תפיסות בארץ הקודש", אייל לחמן מנתח בטור מיוחד את סיכויי ההצלחה שלנו וקובע: הכשרונות ההתקפיים יכולים להביא אותנו לבייג'ינג
קחו לדוגמא את הולנד 1988 של ריינוס מיכלס, ששיחקה עם שלושה בלמים והתבססה בצד ההתקפי על "הגל השני" בו כיכב רוד חוליט (ואחריו דניס ברגקאמפ) מאחורי החלוץ מרקו ואן באסטן. גם צ'כיה של 1996 הביאה עימה בשורות, כשהפכה למודל לחיקוי עבור מרבית הקבוצות באירופה ואף בישראל, כשהתבססה על שחקני אגף - קרל פובורסקי מצד אחד ופאבל נדבד או פטריק ברגר מצד שני.
מאלופת אירופה המכהנת יוון, נזכור בעיקר את שיטת שני הקשרים האחוריים שתופסים את השליטה במרכז השדה. בחלק גדול מהמקרים, ניתן לאבחן את השיטות כבר בטורנירים לצעירים, שם מתחילים השחקנים האירופיים לטעום לראשונה מהיבטים טקטיים ברמות גבוהות. אנשי מקצוע רבים כבר תפסו את המטוס בדרך להולנד ולא יהיה זה הימור פרוע מדי, אם נקבע כי עלייתה של ישראל לאליפות יכולה לשנות לא מעט תפיסות גם בארץ הקודש.
הכח הצעיר
בכדורגל של היום, בו החזק שולט, נדמה כי שתיים-שלוש קבוצות גדולות בכל ליגה רוכשות את כל הכשרונות ובונות לעצמן מעין קבוצות גלאקטיות. אם פעם קיבלנו את תינוקות באסבי של שנות ה-60 וה-70 ואת המודל של אייאקס בשנות ה-80 וה-90, הרי שכיום הדברים השתנו.
תשובת הבינוניות מגיעה בדרך כלל בזכות התבססות על שחקנים צעירים וזולים יחסית, שמביאים עימם הרבה התלהבות וכשרון. אפילו קבוצות שירדו ליגה, בנו את עצמן מחדש והצליחו לחזור עם סגל צעיר ורענן ואף לזכות באליפויות וגביעים - קחו לדוגמא את שטוטגארט, שעל אותו בסיס גם זכתה באליפות העונה. גם גנק הבלגית ושטרסבורג הצרפתית הגיעו להישגים בדרך דומה.
נקודות החוזק של ישראל
המרכיב החשוב ביותר בטורנירים עד גיל 21 הינו כישרון, וכשמדברים על כישרון, הרי שמדובר בחלק קדמי - שם אולי בפעם הראשונה אין אנו נופלים משום נבחרת אחרת.
בן סהר. היתרון הישראלי הוא בהתקפה (צילום: עודד שלו)
החלק הקדמי של נבחרת ישראל הוא טריטוריה שלמה של כישרון אדיר שלא ידע הכדורגל שלנו מזה הרבה שנים. זימונם של שבעה שחקנים התקפיים (ברק יצחקי, שלומי ארביטמן, טוטו תמוז, בן סהר, עמית בן שושן, ליאור רפאלוב ועומר פרץ), אשר ביחד עם מאור מליקסון, גילי ורמוט, איתי שכטר ואוהד קדוסי שכלל לא נסעו, מעידים יותר מכל על כך שנבחרת ישראל, לראשונה מזה שנים, יכולה להידבק בשיטה המובילה כיום בכדורגל האירופי - 3:3:4, משמע: שלושה חלוצים.
כולם מדברים על הלב והנשמה, והכל נכון בהקשר הזה. אבל לעניות דעתי הכח של הנבחרת שלנו הוא למרבה הפלא בפן הטקטי. לא בכדי, כל המאבקים שלנו בגילאים הצעירים נגד נבחרות אירופאיות, מסתיימים בהצלחה יחסית. השחקנים האירופים בגילאים הצעירים כמעט ולא זוכים לחומרים טקטיים בקבוצות הנוער והנערים, אלא על איכות - משמע טכניקה ואתלטיקה.
דגש היתר על הישגיות, נותן לנו יתרון מסויים. יתרון שלמעשה נמחק בבוגרים, משום שהאירופים כבר הופכים מושלמים מכל הבחינות ואילו אצלנו ישנו שובע טקטי.
משחק המפתח - מול בלגיה
ישראל שובצה לבית לא קל שכולל את הולנד, פורטוגל ובלגיה. מבט מהיר מגלה למעשה כי המשחק החשוב ביותר יתקיים ביום שלישי נגד בלגיה, בלי להמעיט בחשיבות השניים האחרים. הולנד נבחרת חזקה שנמצאת בכושר מצוין אחרי מחזורי ההכרעה המותחים בליגה המקומית. בנוסף, היא תהנה מקהל תומך ביציע, שיכול לפעמים גם להלחיץ.
שחקני נבחרת בלגיה. משחק המפתח של ישראל (צילום: רויטרס)
פורטוגל מגיעה עם הרבה מוטיבציה כדי להשכיח את הטורניר הקודם, שהסתיים בצורה מבישה אצלם בבית. בלגיה תגיע ללא מוסה דמבלה מאלקמאר, חלוץ אתלטי עם רגל שמאל אימתנית שנחשב לאחד משחקני המפתח שלה. הבלגים משחקים בשיטה דומה לזו הישראלית וניתן יהיה לנצח אותם עם שימוש טקטי נכון בשחקנים מצד גיא לוי.
בכלל, בנבחרת בה אין כוכב אחד שבולט מעל כולם, נדמה כי לוי עצמו הוא שחקן המפתח של ישראל. ההיכרות שלו עם הנבחרות האחרות והיכולת שלו לעבור משיטת ה-1:5:4 ל-3:3:4 עם שלושה חלוצים, ושינויי קומבינציות שונים במשולש הקדמי, יכולה ואמורה להביא את הנקודות שיקחו אותנו לבייג'ינג.
