אולמרט לא יזיז אפילו פרח בגולן
עם אחוזי תמיכה כה נמוכים, גם בדמשק הפסיקו להתייחס לאיתותים ברצינות
אחרי סיומו של המבצע הצבאי, שקיבל את התואר "מלחמת לבנון השנייה", ערכתי סבב שיחות רקע עם בכירי צה"ל ומשרד הביטחון. הנושא היה צרכי תקציב הביטחון והקשר - או חוסר הקשר - בין הקיצוצים התקציביים לבין הכשלים שנחשפו במבצע. אלא שבפועל, משכו אותי בני שיחי לנושא אחר לגמרי: סיכויי השלום עם סוריה. בכיר ביטחוני אחד, שהפך מאז לעוד יותר בכיר, השתמש בביקורתו על ההימנעות של ממשלת אולמרט ממשא-ומתן עם סוריה במילים חריפות במיוחד: "פשע לאומי" ו"בכייה לדורות", אמר. אך גם האחרים העבירו אותו המסר: השלום עם סוריה הוא בר-השגה, הסכם עמה חתום בראשי תיבות מאז שיחות ברק-א-שרע בראשית 2000, והוא לא מומש ויצא לפעול בגלל שיקולי פנים, בעיקר ישראליים.
בשבחי השלום עם סוריה הפליגו גם אנשי ביטחון ומדיניות בהווה ובעבר, המתויגים כ"ניצים". היו שהאשימו את ברק כי התחמק מהסכם בגלל ליווי צמוד מדי של התקשורת הישראלית, שדיווחה בהרחבה לקוראיה על אי-רצונו של שר החוץ הסורי ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל בפרהסיה, וראתה בכך עלבון לאומי שלא ייסלח - אך התעלמה מה"גמישות מרחיקת הלכת שהציגו הסורים בכל נושא", כעדותו של השגריר דניס רוס בספרו "השלום החסר". חובתה על ממשלת אולמרט, אמרו לי ה"ביטחוניסטים", להרים עכשיו את הכפפה.
בהשראת השיחות כתבתי בסוף ספטמבר אשתקד: "כמעט כל הצמרת הביטחונית של ישראל מצדדת כיום בפתיחת משא-ומתן עם סוריה ומוכנה לחיות עם תוצאותיו. זו ההכרעה הלאומית הגדולה ביותר המתגלגלת לפתחה של ממשלת אולמרט... הסדר שלום עם סוריה ינחית מכה אנושה על המשטר הנוכחי בטהרן והשאפתנות הגרעינית הלוחמנית שלו, ויקרבו את קיצו. שלום סורי-ישראלי ישמוט את הקרקע מארגוני הטרור המבוססים בדמשק, יסייע לפלסטינים לחזור לשפיות דעת וישמש מנוף לשלום ישראלי-ערבי כולל".
הדברים נכתבו בלא תקווה. ראש הממשלה והשרים הבכירים התנערו אז מכל מחשבה על מו"מ עם הסורים. הם היו שקועים במניעת כינונה של ועדת חקירה למלחמת לבנון ובהמצאת סדר יום חילופי לגל המחאות ששטף את הארץ. והעיקר: האיום על שלמות הממשלה בא בימים ההם מן האגף הימני שלה, שנטה להצטרף לדורשי התפטרותם של אולמרט ופרץ. את האגף הזה אסור היה לעצבן אפילו בהשמעת המילה "סוריה".
חלפו שלושת-רבעי שנה, ומה השתנה? מידת המוכנות והנכונות של הצבא הסורי למלחמה בישראל עדיין נמוכה מאוד. גם הנכונות של ההנהגה הסורית להסתבך במלחמה יזומה קרובה לאפס. אנחנו והם לא ב-67' ולא ב-73'. ההשוואות מופרכות ומטעות. לא השתנתה גם הערכת מומחי אמ"ן: ראשיו הפצירו כבר לפני חודשים רבים באולמרט להעמיד את הנושא הסורי בראש האג'נדה המדינית של ממשלת ישראל; הם נדחו אז בבוז, אך לא הרפו מניסיונות השכנוע. זאת ועוד: הדבר האחרון שהמשטר בטהרן, בעל הברית הגדול היחידי של סוריה, זקוק לו עכשיו, הוא הסתבכות צבאית ישראלית-סורית. התלקחות בגולן הרי עלולה לתת בידי ישראל אמתלה לגיטימית, איתות משמיים, לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ולקבור תחת ההריסות את תוכנית הפצצה.
מקור העניין הפתאומי שמגלה בקיץ זה אולמרט בנושא הסורי לא מצוי אפוא בסוריה; הוא מצוי ליד שולחן הממשלה. בעקבות הדחת פרץ מראשות מפלגת העבודה, הוסט האיום על המשך קיום הקואליציה מימין לשמאל - ואת השמאל צריך עכשיו בדחיפות לרצות במשהו, כדי שנוכחותו בממשלה תעוגן ב"הכרח לאומי". במה לרצותו? בדיבורים על סוריה, בסלט של הצעות שלום קצוצות עם קורטוב של איומי מלחמה קצוצים. והכל מתובל ברוטב סמיך של הדלפות והכחשות ואי-הכחשות.
נהיה מציאותיים: בהרכבה הנוכחי ממשלת אולמרט כל-כך חלשה, כל-כך זמנית, כל-כך בלתי-פופולרית ובלתי-אמינה, שהיא אינה מסוגלת לשום צעד מדיני משמעותי. על הסכם שלום עם דמשק, שמחירו נסיגה מלאה מרמת הגולן, בכלל אין מה לדבר, ולא משנה מה יתרונותיו או חסרונותיו. ממשלה עם 15% תמיכה ציבורית תוכל להזיז ממקומו ולו פרח אחד ביישוב אחד? ממשלה שימיה קצובים עד דו"ח וינוגרד השלם, ושנתפשת כבלתי כשירה בעליל לנהל את ענייני הביטחון (וכשלה גם במבחן שדרות) מסוגלת להקרין את ההסכמה הנחוצה לוויתורים אסטרטגיים מרחקי לכת? אולמרט, הנהנה מ-4% אמינות בדעת הקהל, יעז ללכת למשאל עם כדי לתת לאסד הבן את מה שלא יכלו לתת לאביו רבין, נתניהו וברק?
מה שהיה אופציה מדינית ממשית בעבר הפך לג'סטה פוליטית ריקה בהווה. גם בדמשק מודעים לכך, ולכן חדלו שם להתייחס אלינו ברצינות, ומגיבים על הפטפטת הירושלמית ועל המסרים, האיתותים, השליחים והניסוחים המתפתלים שלנו במשיכת כתפיים קרה ומעליבה. בדמשק, כמו בוושינגטון ובפריז, כבר מחכים לממשלה ישראלית חדשה.
עוד בבלוג: השקל והדולר - משחק למבוגרים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
האופציה הפכה לג'סטה ריקה
צילום: איי אף פי
מומלצים
