שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חסימת אתרים: הצעות לפתרון הבעיה
    נכון, ילדים לא צריכים להיחשף לתכנים לא ראויים באינטרנט, אך מדינות דמוקרטיות מתערבות במרחב הפרטי של האזרחים רק במקרים קיצוניים בלבד. אפשר לפתור את הבעיה גם בדרכים אחרות

    הצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס) בנושא של הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים, התשס"ו 2006, עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת בסוף פברואר. 25 חברי כנסת תמכו בהצעה, אחד נמנע ואיש לא התנגד. הדיונים על הצעת החוק הזו עדיין נערכים בוועדת הכלכלה.

      

    החוק מיועד לחייב ספקי שרותי האינטרנט לחסום אתרים למבוגרים ולא לאפשר גישה אליהם אלא באמצעות זיהוי פיזי. המטרה, על פי ח"כ כהן, היא למנוע מקטינים להגיע לחומרים המיועדים למבוגרים אשר מצויים ברשת (כדוגמת אתרים שמהותם העיקרית עיסוק במין, אלימות או בהימורים). 

     

    אפשר לבחון את ההצעה מכמה היבטים: 1. מה המשמעות של חוק המורה למדינה להסדיר התנהגות
    של אזרחים במרחב הפרטי במדינה דמוקרטית כמו ישראל, והאם זה ראוי? 2. האם החוק ישים? האם ניתן לאכוף אותו בפועל? 3. מה תהיינה ההשלכות החברתיות והכלכליות של חוק שכזה?

      

    משמעות החוק והאם הוא ראוי

    חסימת אתרים - הסדרה מדינתית של חסימה וסינון אתרים המיועדים למבוגרים נהוגה ברמות שונות במדינות שונות, אך גם במדינות אלה היא נתונה לחילוקי דיעות, למאבקים פוליטיים ולעיתים אף הגיע להתערבות של המערכת השיפוטית.

     

    לדוגמה, בארה"ב הוחל איסור כזה על ספריות ובתי ספר המתוקצבים באופן ציבורי והוטלה שם חובה להתקין תוכנות סינון מתאימות, אשר מאפשרות סינון תכנים מזיקים לקטינים.

     

    הסדרת התנהגות האזרחים מעוגנת בצורה ישירה באמצעות חקיקה (למשל, חוק CIPA, המחייב ספריות להתקין תוכנות סינון) או הסדרה בצורה עקיפה (חוסר ציות של מוסדות להתקין תוכנות שכאלו מביא עליהם גזירה של קיצוץ בתקציבי המדינה המופנים אליהם).

     

    חשוב לציין שהחוקים השונים הנוגעים לחסימת תכנים לקטינים בארה"ב נכשלו בעבר (למשל חוק ה- COPA או ה- CDA), וגם החקיקה הנוכחית של CIPA (בדומה להצעת החוק של ח"כ אמנון כהן אך באופן פחות גורף) למעשה מטילה על מתווך (הספריה) את תפקיד הסינון.

     

    CIPA, בניגוד להצעת החוק של אמנון כהן, מתרחשת במרחב ציבורי (הספריה) ולא במרחב פרטי (כגון הבית), ולמרות זאת החוק נחשב לבעייתי ביותר והוא מקבל ביקורת נוקבת.

      

    כמובן שחסימת אתרים מאוד אופיינית במדינות אוטוריטריות כגון סין, איראן וקובה (ראה פרוט המדינות החוסמות בפרוייקט OpenNet Initiative). במדינות אלה הצנזורה של תכנים היא לא רק לגבי תכנים פורנוגרפיים או אלימים, אלא לרוב אף לגבי תכנים פוליטיים וביטחוניים העלולים לסכן את השלטון.

      

    בישראל קיימת כיום הסדרה במערכת החינוך על ידי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך משנת 2004
    המנחה את מוסדות החינוך בישראל "המחברים את מערכת המחשוב שלהם לאינטרנט להבטיח חסימת אתרי סקס, פורנוגרפיה, אלימות וסמים; זאת כחלק מן ההסכם עם ספקי האינטרנט". לכן, תמוה מאוד מדוע יש צורך בישראל בהסדרה נוספת. 

      

    חסימת אתרים במרחב הפרטי

    במרחב הפרטי הנושא הופך לרגיש יותר ביחוד במדינות דמוקרטיות. במגזר העסקי חברות פרטיות במדינות שונות נוהגות לחסום גישה לאתרים של הימורים, פורנוגרפיה ואלימות בארצות שונות כלפי העובדים שלהם.

     

    רוב המדינות הדמוקרטיות מנהיגות תוכניות שונות של הסדרה עצמית ופרטית בנוגע להסדרת תכנים פוגעניים. למשל האיחוד הארופאי מפעיל תוכניות המגבירות את המודעות לאתרים המכילים תכנים פוגעניים (למשל הפעלת קו חם שבו אזרחים יכולים לדווח על אתרים כאלה ואספקת כלי סינון ומערכות דרוג תכנים שמאפשרת למורים והורים לחסום תכנים).

     

    רוב ההסדרה ברמת המדינות הדמוקרטיות הנוגעת לתכנים פוגעניים דנה באחריות ספקי שרות, ובדרישה מהם להוריד תכנים לא חוקיים (למשל בגרמניה ובצרפת), אך אין להם אחריות כלשהי לעקוב אחרי פעילות ושימוש של המשתמשים וכמעט בלי יוצא מן הכלל אין הסדרה מדינתית לגבי חסימה קבועה של ספקי שרות.

     

    ובכלל, התערבות מדינתית או רגולטורית בתחום הפרטי של האזרחים והסדרה מדינתית בתחום הפרטי מתרחשות במדינות דמוקרטיות במקרים קיצוניים בלבד, כגון בהתקיימותם של טעמי ביטחון לאומי וסכנה מוחשית ומיידית מאוד לחיים. ראוי להדגיש כי ההתנגדות למעורבות המדינה בהסדרת אתרים אינה אומרת כי כל מי שמתנגד להסדרה אינו חושש מתכני האתרים. אך התנגדות לתכנים לחוד ותמיכה בהסדרה מדיניתית, לחוד.

      

    מהו אתר ראוי?

    הבעיה העיקרית בניסיון לחוקק חוק לחסימת אתרים למבוגרים באינטרנט היא בעצם ההגדרה של הגבול מהו אתר "ראוי" ולא "ראוי", ובעצם התוויית הגבולות ע"י המדינה לגבי חופש הביטוי והמידע של הפרט ושל הקהילה.

     

    בחוק הדגש הוא אינו על תכנים לא חוקיים אלא על תכנים לא "ראויים" לקטינים. אמות המידה משתנות מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה, והמדינה, כל עוד מדובר על אתרים חוקיים, אינה יכולה ואינה מיועדת להחליט בתחום האפור עבור הפרט וקהילות מה ראוי ומה לא ראוי (האם עיתון יומי המסקר ברוב הדפים שלו תכנים הקשורים לאלימות כדוגמת פעילות צה"ל בשטחים, נפילת קסאמים בשדרות, אלימות בני נוער יחשב על פי קטגוריה זו לאלים?). החקיקה עלולה להפוך פרסום תכנים שהם חוקיים לחלוטין, לעבירה פלילית. לסיכום, לא ראוי כי המדינה תשלוט בצריכת המידע של הפרט. 

     

    האם החוק ישים?

    אין כיום מרחב סגור ומצונזר לחלוטין באינטרנט. אפילו מדינות אוטוריטריות שבהן יש מדיניות של צנזורה קשוחה, אינן מצליחות לסגור לחלוטין את המרחב הווירטואלי. ראשית, קיימות כיום טכנולוגיות שונות המאפשרות התעלמות

    ועקיפה של צנזורה. לדוגמא, שרתי פרוקסי (כלומר שרתים מתווכים) המאפשרים גלישה אנונימית גם באתרים אסורים.

     

    שנית, גם אם יוחלט לגבי מה ראוי ומה לא ראוי לפרסום, הדינמיות של התפתחות אתרים חדשים לא מאפשרת מעקב וחסימה של אתרים ותהפוך את החוק ללעג וקלס. הדבר משול למשימה בלתי אפשרית פרקטית.

     

    "בעדות שניתנה בפני ביהמ"ש האמריקני על סמך מחקר שנערך על ידי פרופ' פיליפ סטארק נמצא לאחרונה כי תוכנות סינון מצליחות לסנן בין 40% ועד ל-91% מהתכנים שהם בעלי אופי מיני. ולעומת זאת, אותן תוכנות מסננות בין 0.4% לבין 23.6% תכנים שלא היו אמורים להיות מסוננים. כלומר טווח הטעות יכול להיות גדול ביותר. ובמחקר אחר שנעשה עבור הקונגרס מצויינות בין השאר בעיות נוספות טכניות ואנושיות של אותן תוכנות סינון".

     

    שלישית, מבחינת ספקי השרות לאפשר גישה פיזית לאתר דהיינו "אמצעי פיזי, אלקטרוני או ביומטרי, אשר יאמת את זהות המשתמש במחשב, בנוסף לשימוש בסיסמה" ידרוש ניהול מתוחכם של מסדי נתונים ענקיים אשר יאחסנו בתוכם נתונים רבים על אזרחי מדינת ישראל.

     

    מי יהיה אחראי לשלמות ותקינות הנתונים? ומי יבטיח לנו שהנתונים הללו לא משובשים או מזוייפים? ומי יערוב כי נתונים אלו לא יהוו בסיס לפגיעה רבתי בזכויויות אדם? ניהול מסדים שכאלו הוא מאוד בעייתי ורגיש מבחינה טכנולוגית. לכן, להערכתי חסימת אתרים אינה ישימה.

     

    השלכות החוק

    הניסיון מראה שקטינים ימצאו כבר דרך להגיע לחומרים מסוננים אלו, בדיוק כפי שנתינים ממדינות אוטוריטריות מוצאים דרכים להגיע למידע חסום על ידי המדינה. יתר על כן, פעולת החסימה גם יכולה לגרום לאפקט בומרנג - ככל שהחסימה תהיה מפורשת ורשמית יותר כך תגבר סקרנותם של הצעירים, וכן יגבר רצונם לפרוץ את המוסכמות ואת החסמים השונים המלאכותיים אותם החברה הציבה מולם.

     

    אותם מסדי נתונים שייוצרו כתוצאה מצורך לזהות את הגיל של המשתמשים יכילו נתונים רבים אשר לא צריכים במדינה דמוקרטית להיות מרוכזים אצל גופים פרטיים כגון ספקי שרות. הדבר ירכז כוח עצום בידי ספקי שרות וכמו כן יהווה פגיעה חמורה בפרטיות האזרחים.

     

    חקיקת חוק החוסם אתרים ולמעשה מצנזר מידע תיחשב אצל המדינות המתועשות כפעילות לא דמוקרטית. ביחוד בימים אלה בהם ישראל מצטרפת ל- OECD, אל לה להיחשב כמדינה המפרה זכויות אדם בסיסיות.

     

    לחסימה תהיה השפעה על נושאים אחרים אשר ראוי להם שיעברו דיון ציבורי מסודר – למשל: מהי מהות חופש המידע והביטוי ומה גבולות חירות הביטוי באינטרנט.

     

    המסר החינוכי אותו אנו מעבירים לדורות הבאים הוא שלילי. אנו מסמנים להם שאנו לא מאמינים בהם או ביכולת השיפוט שלהם, שנכשלנו מלחנך אותם, ונותנים להם דוגמא רעה לשיוויוניות בפני החוק. אנו מחנכים אותם לרמות כדי שיהיו בעלי זכויות דומות לילדים אחרים ממדינות אחרות. לסיכום, אני חושבת שחקיקת חוק שכזה היא טעות קשה ולה נזקים קשים לחברה הישראלית. 

     

    פתרונות חלופיים

    אם המחוקק רוצה למנוע תכנים למבוגרים באינטרנט מקטינים, הדגש צריך להיות על הסדרה עצמית ופרטית. לדוגמה:

     

    1. לחייב ספקי שרות להציע למשתמשים שלהם טכנולוגיות שונות המאפשרות סינון ברמות שונות. חשוב הוא שספקי השרות יצאו בקמפיין הסברה לגבי טכנולוגיות אלו.

     

    2. לחייב אתרים המופעלים מישראל שמהותם תכנים למבוגרים להציב לפני הכניסה לאתר הודעת אזהרה כי התוכן באתר מכיל חומרים למבוגרים.

     

    3. להגביר את המודעות לתכנים פוגעניים במערכת החינוך באמצעות הסברה.

     

    4. התאגדויות פרטיות מקומיות הממליצות למשתמשים שלהם על אתרים עם תכנים לא פוגעניים.

     

    5. הכנת ערכות הדרכה על ידי המדינה או גופים ללא כוונת רווח (לדוגמה, איגוד האינטרנט) לציבור הרחב ולקהילות בעלות צרכים שונים (כגון הציבור החרדי).

     

    דר' קרין ברזילי-נהון היא חברת סגל, מרצה וחוקרת בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים