חינוך מפוחד 2

מאת: מישהו שאנחנו עדיין לא יכולים לגלות לכם איך קוראים לו מחשש שיולי תמיר תאכל לו את הראש

אם.סי רומן, הרוסי היחיד בפנימייה שיש לו אוצר מילים מספיק גדול בשביל היפ־הופ בשפה שמית, עומד על הבמה ומאלתר את השיר שלו עם הרבה תנועות ידיים. הוא לבוש כמו בגטו: סווטשירט גדול עם קפוצ'ון, מכנסיים רחבים, נעלי פומה פתוחות, כובע מצחייה, שרשרות וטבעות. הוא קטן ומוצק ובאביב הוא יהיה בן 18. מאחוריו יש לוח גדול עם ציור של שופר וחגי תשרי, שאחת המורות החיילות ציירה בשנה שעברה. אבל תשרי חלף מזמן.

רומן מלהג לקהל כמה שהוא מגניב וגבוה וסקסי, ואיך כל הבנות נמרחות עליו מהרגע שהוא קם. הקהל בחדר האוכל מתלהב. אין הרבה הזדמנויות לראות דברים כאלה בלייב. אולגה השמנה רוקדת עם שרה. הן תמיד רוקדות ביחד. העיקר לרקוד, לא ממש משנה לצלילים של איזה מוזיקה. שירי חנוכה לוקחים אותן לאותם מקומות כמו רוק, כמו מזרחית, כמו שירים באמהרית. וכמו הפריסטייל של רומן, שנראה אבוד לרגע, ולא יכול להכיל את האהבה של הקהל. הוא יורד מהבמה ויוצא החוצה. אני רואה אותו רץ לכיוון פינת החי. בטח לשלמה, לשפוך את הלב. איכשהו ברור לי שהרגע הזה מייצג משהו, רק שאין לי מושג מה.

עד שפיטרו אותי הייתי המדריך של שכבה י"ב והאשכנזי היחיד בתולדות הפנימייה הזאת, שמאכלסת ילדים מבתים הרוסים. עד שפיטרו אותי הייתי גם המדריך הגרוע ביותר בכל הזמנים. ילדים מכיתה ח' טיפסו עלי. שתי שכבות שלמות היו יכולות לנהל אורגיה עם שדרוג של וודקה ודלקות בלי שאריח משהו חשוד. חצי שנה הסתובבתי בפנימייה כמו צל של מי שהייתי פעם. בלילות הרדמתי את עצמי עם מאמרים על שיקום הסמכות, תיאוריות פשיסטיות וספרי זיכרונות של סוהרים באלקטרז, אבל כלום לא עזר.

במקום ההוא, במלחמת הקיום האינסופית והתנגשות האגו באגו, החניכים הכי מושפלים לא השתינו עלי. אף אחד לא פחד ממני. שיקרו לי בפרצוף, העיפו לי כאפות, עשו לי תנועות מגונות מאחורי הגב וקיללו אותי ביצירתיות בניבים סלאביים ופרוטו־אפריקאיים עתיקים. אני בעיקר ריחמתי עליהם. ריחמתי, ונכנסתי לכוננות ספיגה.

צריך להיות שם בשביל להבין. ק. צטניק דיבר על "פלנטת אושוויץ", שהחוקים בה שונים מכל מה שהתקיים או יתקיים אי פעם מחוץ לה. קרע במארג הרגיל והעדין של החיים. בכוכב הקופים שלי זה היה כמעט אותו דבר. באג במטריקס. מלכוד 22. חור שחור. דה הורור, דה הורור. החיים בפנימייה הם אבסורד שאלוהים יודע מה היו התנאים המעוותים שיצרו אותו, ולא משנה מה תעשה, אתה לא מצליח לקבל אותו כל זמן שאתה שם. אבל אתה עדיין קם אליו כל בוקר ב־6:20.

כוכב הקופים הזה הוציא ממני כל זיק של שמחת חיים ואהבה למין האנושי בכלל, ולילדים בפרט. הערכים שעליהם גדלתי, תפיסת העולם ההומניסטית שלי, ירדו לביוב יחד עם שאריות הכבוד העצמי. עזבתי את המקום מרוקן ונרפה, עם שלל עכבות חדשות, מכאובים וטראומות שיכולים לפרנס שתיים או שלוש דיוויזיות של פסיכואנליטיקאים מוכשרים, ואולי להמציא אסכולה חדשה.

ביום שזה נגמר, כשהובילו אותי למשרד של המנהל כמו חניך שנתפס עם סיגריה, הרגשתי הקלה עצומה. פתאום כל הלו"ז הצפוף הזה — כל הגיהנום הסיזיפי של השכמות, פעולות וטקסים מיותרים, כל הסמסרה התיכוניסטית שאילפו אותי לחיות לפיה ושכל רגע הרגשתי כאילו תתמוטט עלי ברעש אדיר — כל זה פקע כמו נפיחה עלובה ומוחרשת. רגע אחד זה כל עולמך הפתטי. רגע שני זה כלום.

יש וודקה, תעביר הלאה

פתחנו את השנה עם גירעון של חצי מיליון שקל ועם שני חניכים שלא שרדו את השנה שעברה. אני אופטימיסט מטבעי — מבחינתי, אם יותר מ־70 אחוז מהחניכים נשארו בחיים זה סימן להצלחה — אבל הבעיה עם גירעון כזה היא שההשקעה היומית עומדת על 1.30 שקל לגולגולת.

למי שלא זוכר את התנהלותו הסהרורית מימי התיכון אזכיר רק שמתבגר מצוי מעכל ביממה פי שניים ממשקל גופו, ומייצר בעיקר פצעי בגרות ואנטי. האויב מספר אחת של המתבגר הוא השעמום, מכיוון שהוא חסר כל יכולת מחשבה מקורית ויזמות טבעית. את אלה שדדו ממנו בילדותו הבלתי ראויה, ולכן האומלל זקוק כל הזמן לגירויים חיצוניים שיפרנסו את האנרגיות הפסיכיות שגופו המתפתח מוצף בהן בלי קשר לשעות שינה, תזונה או פעילות פיזית. כאלה הם החיים בעשורים ההם לפני שהגוף בוגד בך ותוקף אותך באלפי מכאובים קטנים, שרירים תפוסים, חוסר ויטאליות כללית, וגרוע מכל — שערות בכתפיים.

המלחמה בשעמום וברפיון היתה חסרת סיכוי. מעבר למשאבים שלא היו, ההנהלה האמינה בפנאטיות האופיינית לאנשי חינוך ממורמרים וכבויים שהילדים האלה צריכים אך ורק גבולות. לקבע אותם בתוך שגרת יום. להעניש אותם כשהם חורגים ממנה. לא לסבול שום אירוע ספונטני ושום שבירת שגרה שלא תוכננה חצי שנה מראש. להיכנס למשחק הנורא הזה שבו התפקיד של החניכים הוא להיות כמה שיותר עבריינים ונדליסטים ותחמנים, והתפקיד שלך זה ליירט כמה שיותר ממקרי השתייה והעישון בחדר. שלא לדבר על זיונים.

הילדים התהלכו ברחבי הפנימייה עלובים, משועממים ומתוסכלים כמו המבוגרים שהם הולכים להיות. בדומה לג'אנקיז אמיתיים, הם היו פעילים ונמרצים רק כשזה נגע לאיך להשיג וודקה. בשאר הזמן הם היו כבויים וחסרי מעש. להוציא אותם מהמיטה היה סיוט יומיומי, אולי בגלל שלא היה להם באמת בשביל מה לקום. התירוצים שלהם, מלווים בכושר אלתור מרשים וביכולת משחק גולמית אך משכנעת, רק הלכו והשתכללו ככל שהשנה התקדמה.

הם היו חארות אמיתיים, וזה לא כל כך בלתי צפוי. אם הם נשכו כל יד שהושטה לעברם, זה היה רק מתוך חוסר אמון מובנה. מהרגע הראשון הבנתי שאם אני נאלץ לבחור צד, אז אני איתם. אולי בגלל שהם הצד בלי הכוח. וההחלטה הזאת הפכה את העבודה שלי בפנימייה לחודשים של תסכול צרוף.

מה לעזאזל עבר לי במוח כשהלכתי להיות מדריך פנימייה? זה לא מתאים לאופי שלי. באותה מידה יכולתי להירשם לקבוצה מקצועית של שחייה צורנית: בשני המקרים מדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. הצטרפתי למחול המטורף בעיוורון טוטאלי, שבדרך לא מובנת גם מי שקיבל אותי לעבודה לא ראה.

כשהגעתי לימדו אותי כמה משחקים שחניכים מאוד אוהבים. הפעלות כאלה, עם כדור או כיסאות או טושים. זה לא עשה רושם על עדת הפרחחים ששתלו אותי בתור המדריך שלה. הם רק ישבו שם עם הגפיים המיטלטלות שלהם, מבטם המזוגג והפנסים בתסרוקת, וכל שלוש דקות ביקשו לצאת לשירותים. שמתי לב שהם לא נוטים לחזור משם.

נתתי להם הפסקה לפני ארוחת הערב, ואז גיליתי את החוק הראשון של הערסולוגיה האינטגרטיבית בשנות האלפיים: ערס הוא ערס, גם אם הוא נולד במוסקבה. פרחה היא פרחה, גם אם מוצאה בסוואנה הטרופית. וחוץ מזה, כולם אוהבים מזרחית. ההישרדות גרמה להם לחפש שפה משותפת, ומזרחית היא ככל הנראה המכנה המשותף הכי רחב שהם יכלו למצוא. נניח שיש בזה משהו מנחם.

אני אברם וזה אברם

רציתי לשנן את השמות של החניכים, אבל כל האתיופים נראו אותו דבר וכל הרוסים נראו אותו דבר וכל הערסים נראו ערסים, בלי שום סימנים שעזרו לי להבדיל אותם אחד מהשני. ניסיתי לזהות אותם על פי החולצות, אבל מהר מאוד גיליתי שהם גונבים אותן זה מזה. המזל הוא שלכולם יש אותם שמות: אם אתה רוסי, למשל, אתה יכול להיות רומן או אנטון. אלה שקוראים להם רומן בדרך כלל מגודלים ושריריים עם נטייה לאלכוהוליזם, והם גם איבדו את הבתולים בגיל חד־ספרתי. אנטונים הם קטנים יותר ויש להם משקפיים, ולמרות שהם מטומטמים בצורה מבהילה, הם יקרעו לך את הצורה בשחמט. האנטונים גם מכרו את נשמתם לשטן תמורת היכולת הבלתי נגמרת לעצבן כל אדם עד חוסר שליטה.

לבנות הרוסיות קוראים יאנה, אם היא כוסית, או אולגה, אם היא מפחידה ושמנה ולבושה בחולצה שחורה של להקת מטאל שאף פעם לא שמעת עליה. אם מוצאך מחבש, סביר להניח שקוראים לך אברם או שרה. אין אפשרויות אחרות. חניכים שמוצאם מרחובות נקראים בגין או אדוני. אדוני מקביל פחות או יותר לרומן, עם ניואנסים עדתיים. בגינים הם ילדים שהגדילה שלהם נעצרה בגיל תשע, יחד עם ההתפתחות המנטלית, אבל זוטות כאלה לא מפריעות להם לאיים וללכת מכות. בנות רחובות, הנדירות יחסית, נקראות אילנית או פורטל. פורטל היא הפחות כונפה, ובהתאם להיצע המקומי יכולה להיחשב אפילו כוסית־על.

הדרך היחידה לזהות אותם היתה לתת בהם סימנים. למשל, שני רוסים בשם אנטון מסתובבים כל הזמן ביחד, מציירים על הקירות צלבי־קרס ומדברים בשפה שאף אחד לא מבין חוץ מהם? אני קראתי להם ריבנטרופ־מולוטוב. שני רחובותים חורשי־רע היו שמשון ויובב, וצמד אברמים שמתהלכים בפנימייה עם מצית, שורפים כל דבר דליק ומושעים פעם בחודש על הברחת אלכוהול, זכו לכינוי טרינידד וטובגו.

שרה, אמא של שרה, חטפה כדור כשחצתה איתה את הגבול הסודני. חוץ ממנה יש לה עוד שלושה אברמים וארבע בנות בשם שרה. בעלה, אברם, נפטר. שרה (הבת, לא האמא) הראתה לי פעם תמונות של האחים שלה. אחד מהם סוהר ואחת לומדת רפואה. היא גאה בהם מאוד. כולם גדלו בדירת שני חדרים במזכרת בתיה. רק מתחילת השנה היו לשרה שלושה חברים. בשנה שעברה היא עברה הפלה, והשנה לקחתי על עצמי להיות שומר הסף שלה, במובן הכי ציורי של המילה.

מטעמי חיסכון, נראה לי שצריך להנפיק מנויים או לפחות כרטיסיות הפלה לחלק מהבנות האלה. לאף אחת אין כסף לגלולות, והבנים קשוחים מדי וחסרי בינה מדי בשביל להיכנע לקונדומים. מלבד זאת, הלוגיקה אומרת שגם ככה אין מה לעשות, אז לפחות נזדיין. פעמיים בשנה נעלה על הרמפה ברגליים פתוחות, נגיד שלום לרופא הנחמד, ובאותה הזדמנות גם לעובר הבין־גזעי שלנו. נקבל גם חמישה ימי מחלה. משתלם.

זה כמעט קרה בלילה הראשון שלי. טרינידד וטובגו העירו את אנטון ואמרו לו ששרה רוצה זין רוסי, אז כדאי שישים על עצמו מכנסיים ויגיע לחדר שלה. אנטון, שככל האנטונים טרם זכה לדעת אישה, נכנס לחדר של שרה, העיף את הסדינים וגהר עליה כלביא מיוחם. הצעקות שלה הריצו אותי לחדר. שאלתי מה קרה. שרה אמרה שהוא ניסה לאנוס אותה. אנטון נשבע שכל העסק היה בהסכמה. היא רצה אני מזיין לה, אמר לי. היא רצה שיש לי זין בלי חותכים.

הלכתי לחפש אתונות, תכף אשוב

לרוב הרוסים יש זין בלי חותכים. אבל לא לאם.סי רומן, שאבא שלו חזר בתשובה. זה לא הפריע לו לנפח את הילד ממכות ארבע פעמים בשבוע. עד שאמא של רומן נפטרה הוא לפחות זכה לקריאה המגוננת "לא בראש! לא בראש!", ואחר כך גם זה לא. אני חושב שסיפור הילדות שלו נשמע נורא גם ברוסית. חמש שנים הוא לא ראה את האבא, והוא עדיין מגמגם וכנראה ימשיך לגמגם כל חייו. אבל כמו כל הילדים בפנימייה, הוא מדחיק את ההיסטוריה ומתרכז בלשרוד.

לרומן יש חלומות בגודל של אם.טי.וי, ויש לו גם כישרון וכריזמה שאיכשהו לא נדרסו על ידי המערכת. כשקשה לו הוא הולך לפינה של שלמה ומדבר איתה שעות. פעם הוא גילה שגם אני מגיע אליה מדי פעם, ומאז נמנענו זה מזה בהצלחה כמעט מלאה. זה לא נעים כשחניך שלך תופס אותך מדבר עם אתון. בעובדה שהחניך נמצא שם מאותה סיבה בדיוק אין שמץ נחמה.

שלמה זקנה. כשהיא תמות כבר לא תהיה הצדקה לקרוא לפנימייה "כפר נוער", כי לא יהיה בה שום דבר שמזכיר כפר. בשבועות מקשטים אותה ורותמים לעגלה קטנה ומכוערת. החרא שלה משמש כתחמושת מסורתית בקרבות של השכבות הצעירות. באשר לי, שמתי לב שהאוזניים הארוכות שלה מעידות על יכולת הקשבה נדירה. הייתי מביט בעיניה החומות והטובות, שופך את ליבי, ואחר כך מרגיש כאילו טוב לי יותר. כמו גדולי התרפיסטים, שלמה לא נהגה לדבר יותר מדי. היא רק הניעה את זנבה מעת לעת, או טלטלה את ראשה החום־אפור. לפעמים הייתי מביא לה גזר. אלוהים, איך נהייתי כל כך פתטי.

אחד הקטעים המסריחים בלהיות מדריך פנימייה זה שכל שבועיים־שלושה מפילים עליך טקס. זה יכול להיות חג או קבלת שבת, וזה יכול להיות גם מה שנקרא "ערב כפרי". כל אחד מאלה הוא אמתלה לכנס את כולם בחדר האוכל ולהציג בפניהם מסכת מטומטמת על המכבים, רבין, פרשת השבוע או חברות וידידות. המדריכים צריכים לעבוד עם הקבוצה שלהם על הזבל הזה, שכולל טקסטים טיפשיים, שירים בנאליים והזמנה של שמונה ערסים להדליק נר חנוכה.

אחרי שירקת דם שבועיים בשביל לגרום להם ללמוד בעל פה את המילים הקשות, ציירת איתם את לוחות הברית ובנית מגבס פסל של בר כוכבא בגודל טבעי, אתה מעביר שעתיים וחצי בלשמוע אותם מדקלמים מגילות בלי להבין אף מילה, ובעיקר בלשמור עליהם שלא יברחו. מעטים מבין המדריכים והחניכים — אלה שחיו בגלגול הקודם כנזירים בודהיסטים — מסוגלים לכבות את המוח בצורה מספיק יעילה בזמן הערב הכפרי. כל האחרים מסתפקים בלהרביץ למישהו לצורך שמירה על שפיות, או בכרסום השוק של עצמם.

המטרה האמיתית של הערב הכפרי היא כמובן לשכנע את משרד החינוך שאנחנו מחנכים את הילדים האלה ולא מתפקדים רק כסוהרים. לא יודע לגבי המשרד, אבל אני לא השתכנעתי.

ותביא פתק מההורים המאמצים

היום שלי היה מורכב מהשכמה בבוקר פלוס ארוחה ושילוח לבית הספר, ומפעילויות אחרי־צהריים וערב, עד כיבוי האורות קצת לפני חצות. אחד הדברים שהגניבו אותי בעבודה הזאת לפני שהתחלתי אותה זה שמ־8:30 עד 16:00 אתה חופשי. אחרי שהתחלתי אותה גיליתי שאת רוב הזמן הזה אתה מבלה בישיבות אינסופיות עם המורים והנהלת הפנימייה, בליווי תלמידים לטיפול רפואי ובתכנון פעולות שהחולירות יעשו הכל בשביל להתחמק מהן או לפוצץ אותן —

מה שיותר קל.

בבוקר הם תמיד היו חולים, ואנחנו היינו צריכים להיות מסוגלים להבחין בין מחלה אמיתית, שהיא אירוע נדיר, ובין הנג־אובר או סתם התחלות. בכל מקרה של מחלה או התחלות רגילה, גם אם יש לחניך נמק בשתי הרגליים או סרטן עם ארבע גרורות, אתה שולח אותו לאחות והיא אומרת לו לשתות מים וללכת לבית הספר, ולחזור אליה רק אם הוא לא מרגיש טוב גם ב־10:00. השיטה בנויה כך שאחרי שניים או שלושה טרטורים כאלה רוב החניכים מקבלים את הדין, מוצאים לעצמם פינה שקטה בירכתי הכיתה ואיכשהו מעבירים את היום, או פשוט מבריזים.

חניכים עקשנים במיוחד מקבלים הפניה לטיפול רפואי, בדרך כלל מהסוג שכרוך בכאב או בצום, על מנת לשבור אותם סופית. חשד לאלכוהול מאלץ את החניך לעבור בדיקה וחיפוש. כמעט תמיד אתה מוצא משהו. אם לא בדם שלהם, אז לפחות בתיק או במקום מסתור. כל החניכים שותים, והם עושים את זה מסיבות של אלכוהוליסטים: בשביל לשכוח. בשביל להקהות את התחושה. בשביל שיכאב פחות. אז מתחיל תהליך מיותר וארוך של השעיות וזימון ההורים (למי שיש), מכתבי התחייבות משפילים ואל־סם. ואז, כשהחניך משוכנע מעל לכל ספק שהוא אכן לבד מול מערכת שלא שמה עליו ושלא עושה שום מאמץ להבין אותו, אפשר סוף־סוף לסמן אותו כבעייתי ולהעביר אותו לאחת מהקבוצות האלה שהן פח הזבל של הפנימייה. כמו הקבוצה שהיתה שלי.

בסך הכל 20 חבר'ה. לא הרבה בשום קנה מידה, רק שאתה נמצא כאן על תקן של אבא ואמא שלהם, ושום דבר שעשית עד כה לא הכין אותך למצב שבו יש לך 20 ילדים. אז אתה מנסה להיות נחמד אליהם ולעזור להם למלא את "החסכים הרגשיים" ולהתחיל לחוות "חוויות הצלחה" ו"להאמין בעצמם", והם כמובן מגיבים כמו שהחיים המסריחים שלהם לימדו אותם: מנצלים אותך וסוחטים אותך כמו בוב־ספוג חסר חוט שדרה, ולוחצים עליך עד שאתה נשבר.

כשאתה נשבר, אתה מתחיל להיות מניאק. לא מסוגל לקבל את כפיות הטובה שלהם. אתה יורד מכל הרעיונות המגניבים שהיו לך, מכל התיאוריות הנאצלות ומהצ'ופרים ומהסרטים שפנטזת עליהם בלילות. אתה מעניש בלי הבחנה ומוצא את עצמך צועק ומרגיש אידיוט, ואתה בטוח שהם שמים לב לזה. וככל שאתה יותר קשוח, ככה המלחמה ביניכם יותר קשה ויותר מבישה. אז אתה מידרדר לצרחות ולסנקציות שמעולם לא חשבת שתגיע אליהן. ואתה נזכר ברפול, שכינה את הערבים "ג'וקים מסוממים", ומרגיש שחניכי פנימייה זה בדיוק אותו הדבר. כמה שלא תרסס עליהם, הם אף פעם לא יפסיקו לפרוץ את הגבולות. אולי בגלל שבניגוד אליך, להם אין יותר מדי מה להפסיד.

בלילות שאחרי המלחמות האלה לא הייתי נרדם. את כל שעות הערות ניצלתי בעיקר כדי לחשוב על דרכים חדשות להכניע אותם. אבל מהר מאוד הרמתי ידיים. הבנתי שאני נמצא במשבצת שבה אני לא יכול לעשות יותר מדי. העברתי את עצמי לטייס אוטומטי, וחיכיתי שיפטרו אותי. השעמום שלהם הוא מחלה מדבקת, והוא לעס אותי לאט וביסודיות עד היום שעזבתי.

מלחמה ושלום שלום

דווקא אז, כשכבר לא היה לי אכפת, כמה חניכים נפתחו אלי. כשהמלחמה נגמרה, כשירדתי מהעץ של הקאפו וויתרתי על דימוי האח הגדול, כשלכולם היה ברור מי הבוס בקבוצה וזה ממש לא הייתי אני — התחלנו באמת להכיר. זה לא שהם התחילו לכבד אותי חלילה, אבל איזושהי התקרבות הדדית כן היתה שם.

אחרי שבעטו אותי החוצה התקרבנו עוד יותר. עדיין גרתי בפנימייה אבל כבר לא הייתי מדריך, ופתאום הם התחילו להקשיב לי, להתייעץ איתי, לבוא אלי עם בעיות. כשכבר לא היה לי שום תפקיד רשמי ולא הייתי מזוהה בשום צורה עם הממסד, הפכתי לסתם איש טוב שגר שם. אוקיי, אז הרשיתי להם להחביא וודקה במקפיא שלי, אבל רק בגלל שגם אני בגיל הזה עשיתי בדיוק אותו דבר.

מה שהביא אותי לפנימייה, ולחינוך בכלל, זה הרצון לעשות משהו טוב. להועיל. לעזור למישהו שנמצא במצוקה. במבט לאחור, נראה לי שהתכונה הזאת היא מקור הרע של העולם. אם יש גיהנום, הוא מאוכלס באנשים שהתאמצו בחייהם יותר מדי. אם יש גן עדן, הוא מלא סטלנים טובי לב ונובורישים חסרי סגנון שמשקיעים בעצמם.

מאיפה הדחף הזה לשפצר את העולם? האם זאת דרך לברוח מהצרות של עצמי? לבנות לעצמי דימוי של קדוש תוך ניצול של אנשים מסכנים? להשתמש בהם לשיקום האגו הפגוע שלי? האדם הוא בהמה גסה ומטומטמת, וככל שיקדים להכיר בכך כן ייטב. אני יורד מהמשימה המטופשת, הכל כך לא מתאימה לי, והולך להשקיע את שארית מרצי וחיי במציאת דרכים חדשות לעשות טוב לעצמי. לא אני קלקלתי — לא אני אתקן. אני אפילו הולך להתחיל עם נשים שאין לי אצלן שום סיכוי. אולי זה יעזור לי להיפטר מהמכשול האחרון בדרכי אל האושר: מודעות עצמית.