בהירושימה מושלת כיפה

הטיול להירושימה ומיאג'ימה זכור לי במיוחד בגלל שרצנו כל הזמן, ותמיד הגענו לכל מקום על הקשקש: לרכבת, לאוטובוס, למעבורת. זה התחיל כשהבלגי שלי לא הצליח להתעורר, וא' השקט ורעייתו פ' נאלצו להמתין לנו על הרציף בטוקיו. הגענו לתחנת שינאגאווה הענקית בערך דקה לפני שהרכבת הסופר-מהירה יצאה לכיוון הירושימה. זו כמובן עוזבת את הרציף בדיוק של עשירית שנייה (יפן או לא), מה שאומר שנאלצנו לרוץ לקרון כל עוד נשמה באפנו.

כולם נוסעים להירושימה

במהלך הנסיעה עברה דיילת חיננית עם עגלה ומכרה כיבוד קל. בנוסף יש מכונות שתייה, שירותים מבהיקים ואזורים מיוחדים לטובת שיחות בסלולרי.

רכבת סופר-מהירה. מכונות שתייה, שירותים מבהיקים ואזור סלולר (צילום: רויטרס)

את הדרך אנו מנצלים לרענון אודות האתרים שאליהם אנחנו נוסעים. אני אוחזת בכרטיסיות שהכינותי מראש: מתחילים בהירושימה העיר, שספגה את פצצת האטום הראשונה בתולדות האנושות. אני מתארת לשלושת שותפי המנומנמים את השתלשלות העניינים שהובילה להטלת הפצצה.

יותר מאוחר, במוזיאון בפארק השלום בהירושימה, נלמד כי היו מספר אתרים חלופיים להטלת הפצצה, אולם הירושימה נבחרה בשל חשיבותה הצבאית, וגם מפני שתנאי מזג האוויר ביום הטלת הפצצה היו "אופטימליים". השמיים היו כחולים לגמרי - בדיוק כמו היום, ושום דבר לא רמז על מה שעומד להתרחש בשעה שמונה ושש עשרה דקות בדיוק.

הכיפה ששרדה

והנה אנחנו מגיעים. הירושימה עיר מערבית מאוד, כמו כל הערים שחרבו במלחמה. אוטובוס לוקח אותנו לפארק השלום, ומיד לפנינו הכיפה שכל כך רצינו לראות – שמתנשאת בראש המבנה ששרד את התופת. עומדת ומתריסה: אני שרדתי את הנורא מכל.

המראה מרגש, מרשים ומזעזע כאחד. בכל מקרה אי אפשר להישאר אדישים. גם לציניות אין כאן מקום. לכיפה שנותרה יש כמובן הסבר הגיוני-מדעי: הפצצה הוטלה ממש ליד המבנה, ובאופן פרדוכסלי, דווקא מה שנמצא היה בקרבתה - שרד.

הכיפה של הירושימה. שרדה בגלל מיקומה בסמוך לנפילת הפצצה (צילום: רויטרס)

אנחנו עומדים ליד המבנה דקות ארוכות ומסרבים להתנתק. קבוצות רבות של ילדים יפניים עוברות בדרכן למוזיאון. הפארק מטופח וירוק. בדרך אפשר לראות מקבצים של עגורים מאוריגמי (אומנות יפנית לקיפול נייר). היפנים שוזרים על חוט 1,000 עגורים לאדם חולה או בצרה. בפארק השלום אפשר לראות מקבצים רבים, כל אחד בן אלף עגורים.

אנחנו צועדים לאורך השבילים המובילים למוזיאון לצד קבוצות התלמידים. בדרך אנו נתקלים בטקס זיכרון של תלמידי בית ספר: שירה ענוגה, דקלומים ופנים עצובות. ממש כמו אצלנו ביום הזיכרון, אני חושבת לעצמי.

והנה אנחנו בתוך המוזיאון. לומדים על פיתוח הפצצה, על האלטרנטיבות

 למיקום הטלתה, בהן העיר קוואסאקי הסמוכה לטוקיו. הפצצה שהוטלה על העיר נגסאקי, אנחנו למדים, הייתה בכלל מיועדת לעיר אוקורה, ובגלל ערפל שירד על האחרונה, נפל הפור הנורא על נגסאקי. מסכי הטלוויזיה במוזיאון מקרינים עדויות של הניצולים. אבל ביפן כמו ביפן, הכל מאופק מאוד.

במוזיאון מזכירים כי ברשותה של מדינת ישראל מצויים ראשי נפץ גרעיניים, אם כי מספרם המדויק אינו ידוע. המאבק בהפצת הנשק הגרעיני מוטבע בכל הפעילויות שנוקט המוזיאון. לאחר המלחמה הוכרזה העיר הירושימה כמרכז שלום עולמי, או ליתר דיוק - כעיר השלום העולמית.

ככל שאנחנו מתעמקים בפרטים יורדת עלינו מין עננה כזו, מועקה, שלא מרפה עד שאנו עוזבים את פארק השלום. אנחנו מנסים להבין את גודל הזוועה, את ממדי ההרס, את הנזקים לטווח הארוך, וזה לא נתפס. אנו כמעט ולא מוצאים הגה, רק מה שהכרחי.

שער הרחמים

באוטובוס, בחזרה לעיר, אנחנו מתעשתים. רעבים. כשאנו נזכרים באוקונומיאקי, חביתת הירק היפנית המפורסמת של הירושימה, חוזר גם החיוך לפנים שלנו. את האוקונומיאקי אפשר לאכול בהירושימה באחת ממאות המסעדות המתמחות בהכנתו, כך שאין טעם אפילו להמליץ. כשהקיבה מלאה אפשר להמשיך לאי מיאג'ימה.

מעבורת מעבירה אותנו לאי (כמובן שהגענו אליה בשנייה האחרונה, ולאחר ריצה מטורפת). גולת הכותרת של מיאג'ימה הוא המקדש ושער השינטו שלו, שנגלה ונעלם על פי מחזור הגאות והשפל. זהו ללא ספק אחד המקומות היפים ביפן, אם לא בעולם כולו.

אנו מקפידים לראות את הפלא הזה הן בזמן גאות והן בזמן שפל, אז ניתן לסקור את השער היפהפה מקרוב. יותר מאוחר נחזור לכאן בשעת הגאות. 

שער שינטו (צילום: איריס ז'ורלט)

חוץ מהמקדש, מיאג'ימה עמוס בפינות חמד. כדאי לטפס ולהשקיף על המקדשים הקטנים, אולי לקנות איזו מזכרת, ולטעום את הקרקר המיוחד שקרוי "אוסמבה". אפשר גם ללטף את אחד ממאות הצבאים המשוטטים באי (זהירות - אוהבים לאכול מדריכי לונלי פלנט). המדריך מסביר שפצצת האטום הרגה את כל הצבאים שחיו פה עד המלחמה, ולאחריה הובאו משפחות צבאים אחרות מהעיר נארה.

אנחנו מסתכלים בשעון בבהלה, בעוד שתי דקות יוצאת המעבורת לצד השני. שוב אנו פותחים בדהרה לעבר המזח. ואם גם אתם מגיעים לסביבה, תזמינו מקום באחד המלונות על אי מראש. ולא, תמצאו את עצמכם לנים מהעבר השני. וחבל.

בפרקים הקודמים: איריס קנתה חתול, הלכה למסאז' אצל מצומטו האלוהי, נזכרה בחללים במקדש יאסוקוני והתהלכה במסלול האופנה של טוקיו