עזבו אתכם מצעצועים התפתחותיים
השקעתם מאות שקלים בצעצועים התפתחותיים מתקדמים ומעשירים, אבל הילד משחק שעות דווקא בבקבוק ריק שמצא? זה בסדר, הוא יודע מה הוא עושה. יש לכך סיבות אבולוציוניות והפסיכולוג גיל ונטורה יכול להסביר לכם אותן מצוין
נא לעיין ברשימה הבאה:
• מסטיק משומש, אפור, דבוק לחריץ במדרכה.
• מדרגות הנכים בכניסה לבנק, ליד הכספומט.
• פוסטר ישן של מופע חזנות, בצבעי ירוק זוהר, מתקלף בקצה.
• פחית רד בול ריקה, מקומטת מעט.
המכנה המשותף היחידי לשלל הגירויים ההזויים הללו הוא שכולם ניצחו בקלות צבא של צעצועים יקרים ויוקרתיים במאבק המתמשך על תשומת ליבו של המלאך הקטן שלי, בן השנתיים.
לא להאמין: ערימות הג'אנק המג'ויפות הללו, שעלותן הכוללת לצרכן היא כאפס שקלים, העסיקו את יורש העצר במצטבר כחמש שעות, בעוד שמתחריהם המתועשים, ילידי הרשתות הגדולות, קיבלו ממנו התייחסות בת דקות ספורות. כל זאת, למרות שעלותן המשותפת מגיעה לרמות של טיול משפחתי באירופה הקלאסית, על בסיס חצי פנסיון.
בעצם, כשחושבים על זה דרך הפסיכולוגיה של השכל הישר, מבינים שהקרב הזה הוכרע מראש, עוד לפני שהתחיל. מפגן הפלצנות הקרוי לעיתים "צעצועים התפתחותיים לגיל הרך" יפסיד שוב ושוב לגירויי המציאות במאבק על ליבו של הפעוט.
למה זה קורה? כדאי שתעיינו בנימוקים הרשומים להלן. זה גם יחסוך לכם מאות שקלים, באחריות, ובעיקר יסייע לכם להפסיק לחוש את האשמה המודרנית הארורה הזו שתוקפת אתכם כל אימת שהקטן שלכם תובע מכם (בגיבוי מערך הפרסום של מאפיית הצעצועים הממוסדת), לרכוש עבורו קונטיינר חדש של קשקושי פלסטיק ממותגים.
א. גירויי המציאות - היחידים עם אפשרויות בלתי מוגבלות
הכרתי פעם ילדה מתוקה בת שנתיים שנתברכה בתלתלים שחורים, חיוך כובש, והורים שהשתייכו לעשירון סימפטי בהחלט. בחצר הדשא האחורית של הבית שלה הייתי עד שוב ושוב לניצחון הטבע על הפלסטיק: על הדשא התגוללו מבויישים בובות, רובוטריקים, קוביות בד, וטלפונים אדמדמים, מצייצים ועתירי כפתורים.
כולם ננטשו בנחרצות תינוקית לטובת האטרקציה האמיתית – גדר השיחים שתחמה בין הבית לרחוב. הפעוטה התנפלה על הצמחים בהתלהבות פרימיטיבית ונפלאה, תלשה עלעל עלעל, מוללה אותם בידה, זרקה אותם לאוויר, קימטה פה ושם ענפים אומללים, שפכה כוס פטל דביק על השיח וצפתה בזדון חמוד כיצד הטיפות ניגרות מטה מטה, ולפינאלה - תחבה שתי בובות גמדים עמוק עמוק לתוך הסבך הירוק.
בניגוד לקברניטי תעשיית הצעצועים, אותה ילדה הפנימה היטב את דבריו של ג'ון לנון הדגול: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות". אנחנו לומדים, מתפתחים ומסתגלים בצורה הטובה ביותר כשאנחנו מתמודדים עם האקראי, המפתיע והבלתי צפוי. לצעצועי הפלסטיק יש תמיד מספר סופי של פונקציות ואפשרויות. לחיים האמיתיים אין.
ב. התינוק לומד על המציאות, לא על החיקוי שלה!
כאשר העולל המושלם שלכם מגיח לאוויר העולם, כלפי חוץ הוא עשוי להיראות כלא יותר מאשר ברייה פסיבית, רוטטת ובכיינית. זה לא נכון. ממש לא. היצור המופלא הזה צויד מראש על ידי דורות של אבולוציה בהוראות הפעלה נסתרות, שנחשפות אט אט, ככל שהוא גדל.
חלק מאותה תוכנה פנימית פוקדת עליו בזו הלשון: "הקדש תשומת לב מיוחדת לפנים אנושיות, הפגן עניין מרובה בתנועה אנושית או חייתית, הפנה קשב בעיקר לקולות אנושיים גבוהים (טריק אבולוציוני מתוחכם שנועד לחבר אותו לאימא במהירות הבזק), גלה העדפה לגירויים תלת מימדיים ותעשה את זה מהר!"
והוא שוכב בלול, יושב בכיסא האוכל, זוחל בטרק מאומץ מהמטבח לסלון, וההנחיות האלה מצויות שם כל הזמן, מכוונות את מבטיו, מנווטות את תנועות ידיו השמנמנות, והוא לא ידע מנוח עד אשר יגיע אל האקווריום הדקורטיבי שעל השידה, יצווח בעונג כשזרועו תטבול במים, ויסגור כפתו ארוכות על מה שפעם היה דג הזהב שלכם, מנוחתו עדן.
גם הסרטונים שמרצדים על המסך הקטן בקושי מהווים יריב ראוי להוליווד החיה והנושמת שבארגז החול. נראה לכם שסדרה חינוכית על בעלי חיים בנוסח "רקסי, הכלב הפרו-ביוטי", יכולה להתחרות בכלב אמיתי, שעיר, מזיל ריר, רוטן, נובח ובעל אינסוף תנועות?
צעצוע פיקטיבי, מושקע ככל שיהיה, לעולם לא יוכל להחליף את התאווה לדבר האמיתי, בדיוק כפי שמתבגר הורמונלי ועטור זיפים מבין כעבור 13 שנים, שעלעול חטוף בגיליון "פלייבוי" מזדמן לעולם לא יוכל להחליף... כלומר... אהמ... אני מניח שאתם מבינים למה התכוונתי.
ג. גירויי המציאות - דווקא בגלל שזה אסור
כאשר אנחנו מחזרים במרץ אחרי מישהו, ברגע שהוא / היא אומרים לנו "לא", בבת אחת הם הופכים הרבה יותר סקסיים בעינינו. כמה מביך, ככה נכון. כאן המקום לבשר שהמשיכה העזה אל הפרי האסור אינה נחלתם הבלעדית של משחקי הרומנטיקה. ראשיתה עוד בינקותנו, באותם רגעים שבהם אמנו הטובה מישירה אלינו מבט חם וצורחת כמטורפת: "יואבי, תוציא את ה-disk on key מהפה מיד!"
מפתחי הצעצועים מזכירים לנו בוקר וערב עד כמה הם בטוחים לשימוש, ואינם מכילים חלילה חלקים קטנים יותר ממצפון של פוליטיקאי. הם צודקים כמובן, אבל באופן פרדוקסלי, כאן טמון אחד מחסרונותיהם הגדולים – הם אולי מנסים להפעיל את הילד, אך לא עוזרים לילד להפעיל את הסביבה.
למה הכוונה? כאשר הפעוט משחק בצעצוע טוב, תקין ובטוח, מבין ההורה שהוא יכול לנטוש את הילד לכמה דקות, ולהשיב נפשו בכוס קפה. "אוי, זה נפלא איך שהוא מעסיק את עצמו", חושב ההורה בסיפוק ובתקווה.
אולי, אבל הילד אינו שותף לתכנון ההרמוני הזה. "מה זה החרטה הזה?", הוא רוטן באינפנטיליות. "כמה כפתורים, כמה ציוצים וזהו? איפה הדרמה? איפה האקשן?", הילד לא מאמין בהצגות יחיד. כעת הוא מרים הפקת ענק שעולה למסכים תחת הכותרת: "אימא ואבא מתרגשים ממה שאני עושה, עושים רעש ושמים לי גבולות".
כעבור שניה הוא מושך את הכבל של הטלפון, והשפופרת הצייתנית מבצעת קפיצת קמיקזה אל הרצפה. בדיוק על פי התסריט של היצ'קוק בעל החיתולים, מזנקים אל הסלון השוטר הטוב והשוטר הרע, והמותחן מתעשר בדיאלוגים: "חמודי, לא יפה, אסור!", "זה של אבא, לא שלך, לך יש את הבובה!"
אל תתעצבנו, הורים יקרים. זאת היתה האג'נדה הנסתרת של האבולוציה – הקטנטן אולי נטש לאנחות את הצעצוע המפנק שהעמיס גיהוץ רציני על כרטיס האשראי, אבל באותו רגע יצאו לדרך כמה תהליכים חשובים הרבה יותר:
אינטראקציה מילולית בין הורים לילדם, ראשיתה של הצבת גבולות למלאך, והמתנה היקרה מפז שאנחנו מעניקים להם במהלך כל ההתרחשות הזו: התחושה שיש להם משמעות בעולמנו, שיש להם כוח להשפיע עלינו ושהם מצליחים לגרום לנו להתייחס אליהם. יכול להיות שאותה שפופרת טלפון התפרקה לרסיסים, אבל הדימוי העצמי של ילדכם, כפיצוי נאות, הולך ומתגבש.
נ.ב – תודה לנחמה ריבלין בינימיני מהאוניברסיטה הפתוחה על הרעיון.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לטורים נוספים של גיל ונטורה:
