רהט מכניסה אורחים

ביקור ברהט בצהרי יום חול מפגיש אותנו עם עומס חום מדברי. רהט היא הגדולה מבין שבעת יישובי הקבע בנגב, בהם יושבו הבדואים. העיר מתפרסת על פני שטח נרחב יחסית למספר תושביה, ותבנית הנוף העיקרית שלה כוללת מבנים נמוכים, אך ביניהם מתבלטים שמונה או תשעה מסגדים. ככל שמעמיקים בתוך רהט, אל השכונות, נחשפות סתירותיה הפנימיות.

כמה פשוטה, ככה מורכבת 

כשנבנתה בראשית שנות השבעים, חולקה רהט ל-32 שכונות, שיועדו למספר זהה של חמולות. מלבד שכונה חדשה ומעורבת שנמצאת בבנייה, ממשיכים תושבי רהט עד היום לחיות באותו אופן. בין כל שכונה ושכונה מפריד כביש או ואדי. מעניין לראות שתריסי הבתים בגבול השכונות תמיד מוגפים. "זה נועד לשמור על כבוד האשה" מספר לנו תומר כהנא, שמלווה אותנו בסיורנו, "כדי שאנשים מחמולה אחרת לא יבחינו באשה זרה בביתה". למרות שהנקודה ברורה, המילה "כבוד" לא בדיוק מתחברת לי בהקשר הזה. אנחנו ממשיכים.

תומר מפנה את תשומת לבנו לכמה מחצרות הבתים, בהן מצטופף לעיתים עדר צאן שלם. "אנשים שחיו לפנים עם העדר במאהל, נאלצו להכניס את העדר ממש לתוך הבית. נוצר מצב שרהט היא לא ממש עיר, לא כפר וגם לא אוהל. לכי תביני מה זה בדיוק".

מחוקי המדבר לחיים מוניציפליים

האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ-160 אלף נפש. מחציתה מתגוררת בעיירות שהוקמו עבורה, ואילו המחצית השנייה מפוזרת בשטח – במה שמכונה "כפרים לא מוכרים".

אחרי שנים של נדידה וחיים על פי חוקי המדבר התיישבו הבדואים - חלקם מרצון וחלקם מחוסר ברירה. המעבר למגורים ביישובים אורבניים הניע מספר תהליכים, שמשפיעים על העדה הבדואית, ומקצינים את מצבם.

ביישובים האורבניים אין אפשרות לקיים את החקלאות המסורתית, שהתבטאה בעיקר בגידול צאן ובעיבוד שטחים לצריכה עצמית. ולפיכך, אלפי משפחות, שלא הצליחו להתאים עצמן לאורח החיים האורבני, מתקשות להתקיים בכבוד. האבטלה גואה, כך גם הפשיעה והאלימות. המצב הכלכלי הקשה והמרמור מובילים לדמורליזציה ולהקצנה דתית ופוליטית.

מדינת ישראל, שדאגה ליישב את הבדואים בבתי קבע, לא דאגה להמשך הדרך. לא לתשתיות ראויות ולא להכשרת הבדואים לענפי פרנסה אלטרנטיביים. ענף התיירות הוא דוגמא, אחת מני רבות, לפוטנציאל הלא ממומש שטמון ברהט וביישובים בדואים נוספים.

השוק של רהט (צילום: שי רוזנצוויג)

תיירות בדואית: יש דבר כזה

לפני שבע שנים החל תומר כהנא להתעניין בפיתוח ענף התיירות במגזר הבדואי בנגב. את חזון הענף הוא ביסס על האתניות, ועל האתוס המפורסם של הכנסת האורחים המקובלת בעדה.

ביחד עם ספי הנגבי, ערך כהנא בדיקת התכנות לקיומו של ענף תיירות במגזר. תוצאותיה של הבדיקה לימדו על פוטנציאל אדיר, ובעקבותיה נרתמו לנושא משרד התיירות, הסוכנות היהודית, הרשות לפיתוח הנגב והמשרד לפיתוח הנגב והגליל, שהחלו להשקיע בבנייה של ענף חדש – תיירות בדואית.

במסגרת הפיתוח הוקצו שעות רבות של ייעוץ ליזמים בדואים בעלי פוטנציאל ולרשויות המקומיות הבדואיות, הוכנו תוכניות עבודה, וכן תכניות אב לפיתוח התיירות ביישובים רהט, שגב שלום, חורה, כסייפה, וכן במועצה האזורית אבו בסמה שבתחומה 11 כפרים לא מוכרים.

אם זה לא אוהל זה חייב להיות ארמון

בשוליים של רהט אנחנו פוגשים את אחמד אלהוזייל, בנו של השייח' סלמאן אלהוזייל השני. השייח' המפורסם שימש במשך שנים ארוכות כבורר עליון, הן של הבדואים בנגב, והן של בדואים המתגוררים בצפון הארץ, ואף בירדן ומצרים. אחמד מראה לנו את הבית בו גדל, "ארמון השייח'". זהו מבנה אבן נטוש ומפורר בן שלוש קומות, שנבנה בראשית המאה ה-20. "זה היה המבנה הראשון בנגב", מספר אלהוזייל, "לבדואים שגרו באוהלים זה נראה כמו ארמון, וכך קיבל הבית את כינויו".

לשייח סלמאן אלהוזייל השני היו 39 נשים (בכל פעם שנשא אישה, גירש את הקודמת). אחמד הוא הבן הבכור של האשה ה-39. איתה אגב, נשאר השייח' לחיות במשך יותר משלושים שנה.

ארמון השייח' מתוכנן לעבור בקרוב שיפוץ כולל, ולהפוך למוזיאון למורשת שבט אלהוזייל והתרבות הבדואית בכלל. אולם כבר היום הוא מהווה מוקד משיכה למבקרים שמעוניינים להכיר מקרוב את ההיסטוריה של המשפחה ושל האזור.

חצי חינם

מהארמון אנחנו עוברים אל השוק של רהט, ללא ספק הלב הפועם של העיר, שמציע כמעט מהכל: מצרכי מזון ומשקאות, ירקות, תבלינים, בגדים, נעליים, צעצועים, עבודות יד, מוזיקה ובשמים. בהתאמה לאופי העיר, שכאילו נעצרה מלכת, גם המחירים נראים קצת כמו מלפני כמה שנים.

בזמן שאנחנו מטיילים בשוק מתקשר אלינו איברהים אלהפינש, בעליו של "אוהל שלום" שממוקם ממש מחוץ לרהט. אנחנו מקצרים את סיבוב הקניות ומגיעים אליו.

בדרך לאילת

קצת קשה להסביר במילים את האווירה המיוחדת השורה באוהל הבדואי והאותנטי. אולי זה גור החתולים שלא מש לרגע מבעליו, אולי זה הנגן, הזמר וקולה הקפה שמתגורר באוהל, או שמא רעייתו של איברהים, שאחרי שהוא מסביר לנו באריכות שאסור לה להגיע לצד של "הגברים" היא מגיחה לפתע כולה חיוכים ("טוב אם זה יהודים אז זה בסדר", מתרץ איברהים).

לפני כמה שנים מכר איברהים את משאית הגרר שפרנסה אותו במשך השנים ורכש בירדן את האוהל, בו יוכל לארח את כל מי שירצה לבוא.

"כל סיפור האוהל התחיל כשהגעתי לגרור רכב של משפחה (יהודית), שנתקעה בדרך לאילת" מתאר בפנינו איברהים את השתלשלות העניינים. "ראיתי בעיניו של הילד שלהם את האכזבה שהמשפחה לא תוכל להגיע לחופשה באילת, אז השאלתי להם את האוטו שלי". השאר כמו שאומרים, כתוב בדפי ההיסטוריה, "מאז אנחנו יותר קרובים מאחים", הוא מספר "וככה החלטנו להקים אוהל שיפיץ את בשורת השלום".

בדרך הביתה שואל אותי תומר אם אני חושבת שיש תיירות ברהט. "יש עוד על מה לעבוד", אני עונה לו, אבל בעצם יש ברהט הכל: יש בה עניין, יש בה תרבות, יש בה היסטוריה ויש בה אנשים מעניינים. יכול להיות שפשוט צריך קצת יותר סבלנות כדי לתת לכל אלה לצוף לפני השטח.

תומר כהנא, סיורים בקבוצות: 054-4925888.