"מי היה מאמין שנחזור ללבנון? זה טירוף"
לוחם גולני גיא טלמור כתב יומן בעת מלחמת לבנון השנייה. בראיון עם ynet הוא חוזר לימי התופת ומגלה את ה'שריטה' בפרק הסיום ביומן: "להגיע הביתה ולדמיין שהתקינו בידה בכל השירותים וכל החלונות מכוסים בשמיכות ורשתות הסוואה. לפתוח את החדר ברימון, לזרוק את המזרן למרחב המוגן ולישון רק שם"
"הגענו לעיירה ממש לפני אור ראשון, תמיד פחדנו שנגיע באור כי זו הסכנה הכי גדולה. מהלחץ ישר התמקמנו בבתים וחיכינו ללילה הבא, כדי שנוכל להתקדם. באותו אחר צהריים, לוחמי ה'עורב' זיהו תנועה בתוך הבתים של לוחמי חיזבאללה. לפי מה שהבנתי -הייתה הכוונה לא נכונה שלהם ונורה טיל ממסוק לתוך הבית של ה'עורב'. סגן מפקד הפלוגה נפצע".
"פלוגה מהגדוד נתקלה. ירינו כמו מטורפים"
"השעה הייתה בין 4 וחצי לחמש בבוקר כשכבר לא ראיתי אותם (לוחמי החיזבאללה – ט.ר), התחלתי לשמוע יריות. הערתי את אלקבץ, המ"פ, ושאלתי אותו מה קורה. הוא גם שמע את היריות. ואז התחילו צעקות בקשר, הבנו שפלוגה ג' של גדוד 51 נתקלו ומאותו רגע המ"פ שלי התחיל ללחוץ על המג"ד של 51 לבוא לעזרה וכל אותו הזמן לא היה אישור. עד השעה 7 וחצי".
"זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו באור יום. במטעים אנחנו רק יורים כמו מטורפים ושומעים פיצוצים ויריות, המלחמה עדיין נמשכה 500 מטרים מאיתנו. אנחנו התקדמנו במטע, ראינו שם משגר של קטיושה ועוד אפוד קרב". במהלך הלחימה בבינת-ג'ביל "צוות גבי", שבו היה גיא, ביצע משימות רבות, בין היתר - סיוע ללוחמים בפעולה ופינוי הפצועים וההרוגים של גדוד 51.
"צוות גבי" בבינת ג'בל לאחר פינוי ההרוגים (צילום: עתי פרומוביץ')
"אני זוכר שנכנסנו בפעם הראשונה למבנה שבו היו ההרוגים, כבר כיסו אותם בשטיח קש גדול, אנחנו נכנסים וקולטים מה קורה, אני משתדל כמה שפחות להתעסק, חושב ולא חושב. אנשים היו ממש מותשים, הם לחמו כמה שעות, אנשים איבדו שם חברים והם צריכים להמשיך להילחם, אין זמן להתחיל לרחם".
יצא לך לשבת ולחשוב עם עצמך על מה שעברת?
"כן, אבל זה אף פעם לא בא במין ישיבה ארוכה כזאת, כל פעם במחשבות קטנות. אחרי היציאה אני ועוד 3-4 חברים הלכנו לקב"ן, דיברנו איתו קצת. מדברים מעט על התחושות, אנשים עדיין היו מאוד סגורים. העדפנו לא להתעסק בזה כי ככל שנתעסק בזה עכשיו זה יותר יציק, יהפוך אותנו מלוחמים לאנשים חושבים".
ומה קרה אחרי המלחמה ?
"בשיחות אישיות הצלחתי לחדור לרגשות של אנשים ואני גם מצרף אותם ביומן, חלומות למה נעשה בשבוע שאחרי או בשנה שאחרי המלחמה. זה בא בשלב יותר מאוחר, אחרי שהלכתי ודיברתי עם אבא של חבר של אחי. הוא היה בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ולקה בתסמונת פוסט טראומטית, היה ממש חשוב לו לדבר איתי, אליו יותר התחברתי וסיפרתי לו על התחושות. זה עזר לי".
"הבכירים עם הפלזמות לא הבינו את המלחמה"
למרות הביקורת הציבורית על דרך התנהלות המלחמה - גיא לא מעביר את התחושה כי הוא מאוכזב או כועס. הלחימה - מנקודת מבטו כחייל פשוט שאינו מפקד או קצין - התנהלה על הצד הטוב ביותר ואף מעורר גאווה."הקצינים היותר בכירים של הצבא, אלה שישבו מול הפלזמות, לא הבינו לדעתי איך מלחמה כזו צריכה להתנהל. אתה יכול להגיד שזה תולדה של אי עשייה בחמש השנים האחרונות, שלא למדנו אותם כמו שצריך, שהיינו שאננים. לוחמה שכזו הייתה רק במלחמת לבנון ומאז עברו יותר מ-20 שנים. אני חושב שעשינו את הדברים על הצד הטוב ביותר".
קטעי העיתונות שצורפו ליומן האישי נאספו על ידי הוריו של גיא במהלך התקופה שלחם בלבנון. החיילים לא קיבלו דיווחים על מה שמתרחש במדינה וגיא פגש את הכותרות לראשונה, כאשר יצא משם. "היה קטע אחד ששמענו את גל הירש מדווח לעיתונות שבינת-ג'ביל בידינו - ואנחנו מתעסקים בלחימה. הגענו לבית שהיה בו בעצם רדיו, שמענו 'בינת ג'ביל בידנו' ובמקביל - יריות מכל כיוון".
איך הייתה ההרגשה לשמוע את ההצהרה הזו?
"פרדוקס. אתה מבין שהמלחמה הזאת לא מתנהלת כמו שצריך. הם היו ממש מוכנים. מחכים לנו עם עמדות של סאגרים, יורים עלינו מכל עבר. יורים עלייך כל הזמן ואתה שומע את הדיווחים בקשר ואתה מבין שמשהו לא בסדר. התלונות, אם יש, זה כלפי הדרגים הגבוהים".
גיא מסביר שהיומן נכתב כדרך התמודדות שונה: "עלתה בי מחשבה שאומרת שחייבים לתעד את הרגעים האלה. אחרי שהתמודדנו עם ההרוגים, כבר למחרת כשחזרנו מהפעילות הזאת החלטתי שזהו, אני כבר לא יכול לשמור יותר בפנים".
"ועד כמה עמוקה תהיה השריטה? מתחילים לצחוק על ההשפעות. לצאת עם החבר'ה ביום שישי ולמהר לחזור, שלא נגלוש לאור יום. להגיע הביתה ולדמיין שהתקינו בידה בכל השירותים וכל החלונות מכוסים בשמיכות ורשתות הסוואה. לפתוח את החדר ברימון, לזרוק את המזרן למרחב המוגן ולישון רק שם, השריטה עמוקה...מתכננים חולצת סוף, מקווים שעוד לא מוקדם מדי. גם פה היינו..."
לפנייה לכתב/ת 
