"אני רואה את השם של עשהאל - ומתמוטט"
עשהאל דמתי נהרג מפגיעת קטיושה במחסן הרכבת בחיפה, אבל שמו ומספר הטלפון שלו שמורים עדיין בזיכרון של חברו הטוב אילן - גם אחרי שנה. הוא פשוט לא מסוגל למחוק אותו, גם לא מהמחשבות. את החלום לשחק כדורגל יחד עם בניהם הבכורים הם כבר לא יגשימו
לילה לא שקט. הם עולים על הדשא, ארבעתם. עשהאל ובנו הקטן לבושים בחולצות מכבי חיפה ומולם אילן ובנו, בחולצות בית"ר ירושלים, למשחק סוער של שניים-על-שניים, בדיוק כפי שפינטזו בזמן שירותם הצבאי, כשדיברו על הבתים שיבנו, המשפחות שיקימו והבנים הבכורים שיגדלו לתפארת, כל אחד מהם. ואז הוא מקיץ מהחלום וחוזר למציאות. נזכר שעשהאל איננו.
כמעט שנה חלפה מאז איבד אילן וקנין את חברו הטוב עשהאל דמתי, שנהרג מפגיעת קטיושה במחסן הרכבת בחיפה. כמעט שנה, אבל הכאב אינו מרפה. שוב ושוב הוא מופיע לביקור בחלומות, מזכיר לו נשכחות - ונעלם. מאז הברית של עמית, שנולד חודשים ספורים לאחר מותו של עשהאל ולא יזכה לעולם להכיר את אביו, החלומות תדירים יותר. וכשהחלום עצוב במיוחד, הוא כותב לו ומספר לו על תחושותיו. ליבו נקרע מגעגועים.
הם נפגשו לראשונה בצבא ב-1990, כששירתו יחד בטייסת קרב בחיל האוויר. במשך תקופה היה אילן פקודו של עשהאל ובין השניים נוצר קשר עמוק. "הוא היה יותר מבוגר ממני אבל מיד נוצרה בינינו כימיה והפכנו לחברים טובים", מספר אילן, "כמעט כמו משפחה. שירתנו כמה שנים יחד, כולל שירות קבע, וכהשתחררנו הקשר הלך והתחזק גם באזרחות".
אילן, עשהאל וחברים, בימים מאושרים יותר
יחד עברו משברים ושמחות, כראוי לחברים טובים. "היינו יחד, קבוצת החברים מהצבא. כשעשהאל איבד את אחיו שנפטר ממחלת הסרטן חיזקנו אחד את השני, עודדנו אותו ועברנו יחד את התקופה הקשה", נזכר אילן. "היינו בשמחה הגדולה שלו, כשהוא התחתן אחרי שנים של רווקות. הוא היה האחרון להתחתן מבין החברים והוא כל כך רצה להקים משפחה. החתונה היתה פסגת האושר שלו".
ביום בו נהרג עשהאל דמתי במחסן הרכבת, עמד אילן במרפסת ביתו בנהריה וצפה בקטיושות חולפות מעליו במעופן. "שמעתי היטב את הטילים וידעתי שזה בדרך לחיפה. אחרי זמן קצר שמעתי בחדשות את הדיווח על הפגיעה באזור המוסכים. מיד כל החברים פתחו במערך חיפוש. התקשרנו, השארנו הודעות, ניסינו ליצור קשר עם רעייתו של עשהאל והתארגנו לקראת יציאה לבתי החולים כדי לחפש אותו".
את הבשורה הקשה על מותו קיבל מאחד החברים, אשר אחיו נפצע באירוע. "ביקשנו ממנו לברר בעזרת האח מה קרה לעשהאל. כעבור זמן קצר הוא התקשר ודיווח שהוא בין ההרוגים. באותו הרגע חולפים בראש המון מחשבות קשות, הייתי בשוק והיה לי קשה לעכל את זה. אבל את ההלם קיבלתי כעבור כמה שעות, כשגוייסתי למילואים. הגעתי ליחידה ופתאום התחילו פלאשבקים מהעבר. חשבתי לעצמי: 'הוא צריך להיות פה לידי', והוא איננו'".
המעגל האכזר: מילואים-בית-קטיושה
לאותו צו מילואים הייתה משמעות רבה בעבור אילן. "כשהחלה המלחמה, עשהאל הגיע לבסיס וביקש להתגייס, אבל קצין המילואים סירב בגלל בירוקרטיה. במקום זה הוא נשאר כמה שעות לעודד את החבר'ה, עזב הביתה ונהרג מפגיעת הקטיושה במחסן הרכבת. אותו קצין קיבל את הבשורה באופן קשה במיוחד והתעקש שאגיע למילואים למרות שסירבתי. חצי שעה אחרי שגויסתי למילואים, פגעה קטיושה פגיעה ישירה אצלי בבית. חיי ניצלו בזכות המילואים".אילן מתקשה להאמין שחלפה כמעט שנה מאז איבד את חברו. "זה סרט שלא יוצא לי מהראש", הוא אומר. "קשה לי מאד לשמור על קשר עם אשתו. נפגשנו בברית של בנו עמית וכל כך כאב לי להיות שם מבלי שעשהאל יכול לראות אותו. עד היום בטלפון שלי מופיעים שמו והמספר שלו. לפעמים, כשאני מתכתב עם אשתו ב- sms ורואה את השם שלו, אני מתמוטט. זה גדול עלי".
לדבריו אילן, גם חוג החברים הולך ומתנתק מאז שעשהאל איננו. "אנחנו בקשר טלפוני ובאירועים בלבד. אין לנו יותר מפגשים משותפים ושמחות ובילויים - הכל נגמר, בלעדיו".
בימים אלו ממתין אילן ללידת בתו והוא מעוניין לשלב בשמה את שמו של עשהאל, אם כי במשפחה לא כל כך מרוצים מהרעיון לקשור בין השניים. אילן, מצידו, מבטיח להמשיך לכתוב לחברו עשהאל, כי הזכרון לא יכול להישכח: "החיים ממשיכים, אבל אני מתגעגע".
לפנייה לכתב/ת 
עשהאל דמתי ז"ל
צילום רפרודוקציה: אחיה ראב"ד
אילן וקנין
מומלצים
