שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    שנה אחרי: דובי המ"פ נאבק לקום וללכת

    "ניסיתי לחלץ את חברי ובאותו רגע חטפנו טיל שהוריד לי את הרגל. היה ברור לי שאם אני מאבד את ההכרה אני לא שורד את זה. כל מה שעובר בראש זו קרן והמחשבות 'אני אוהב אותך, אני אחיה, אני אחזור הביתה, זה לא הסוף, לא עכשיו'. מ"פ ההנדסה נלחם לחזור הביתה מלבנון והצליח. עכשיו הוא נלחם ללכת על שתי רגליו

    דובי גניש מחבק את מיכאל, התינוק בן ה-7 חודשים - ומחייך. התמונה הזו, הפשוטה כל כך, מסתירה מאחוריה מאבק ארוך וקשה של חזרה לחיים. ב-14 באוגוסט 2006 הסתיימה באופן רשמי מלחמת לבנון השניה. כוחות צה"ל החלו לקפל את הציוד לקראת החזרה אל גבול ישראל ודווקא אז החלה המערכה הפרטית של דובי.

     

    דובי גניש, מ"פ הנדסה בן 36, נשוי לקרן ואב לארבעה, קיבל פקודה להיכנס עם חייליו למארג' עיון כדי לפתוח ציר - משימה שגרתית אך מסוכנת. שיירת הטנקים נקלעה לזירת מטענים וחילצה עצמה לאחור. החילוץ עבר בשלום, אולם השיירה נחשפה עם בוקר ומצאה עצמה תחת מתקפת טילי נ"ט.

     

    "זה היה מטח של 14 טילים מאל-חיאם. לי היה ברור שגם הטנק שלנו עלול לחטוף כל רגע, לכן מיד נתתי לכולם פקודה לקפוץ החוצה. ראיתי שחברי ארן נתקע מאחור ומיד חזרתי כדי למשוך אותו. משכתי את ארן ובאותו רגע אנחנו חוטפים את הטיל כשאנחנו בתוך ה'פומה'. הטיל פגע בדיוק איפה שעמדתי והוריד לי את הרגל. המזל שלנו היה שהוא לא התפוצץ בתוך הכלי אלא 'חתך' אותו והתפוצץ בחוץ. התחושה היא של גיהנום, אני וארן פצועים קשה מאוד, שוכבים בתוך הכלי, החום מטורף ולא יודעים מי חי או מת".

     

    גניש מספר שמאותה שנייה ממש החלה המלחמה הפרטית שלו: "היה ברור לי שאם אני מאבד את ההכרה אני לא שורד את זה. כל מה שעובר בראש זו קרן והמחשבות 'אני אוהב אותך, אני אחיה, אני אחזור הביתה, זה לא הסוף, לא עכשיו'. צעקתי 'שמע-ישראל'. בזכותה יצאתי משם".

     

    רק אחרי עשרה ימים פקח גניש את עיניו בבית החולים, ביום ההולדת שלו. "כשהתעוררתי ראיתי שהרגל נמצאת, היה ברור לי שאני לא הולך לוותר אלא להילחם עליה". בשנה האחרונה עבר גניש סדרת ניתוחים מסובכים. "כל העולם שלך הוא הכאב, זה הופך להיות ההוויה שלך", הוא מתאר את התחושה.

     

    השיקום עדיין נמשך. המטרה, אומר גניש - לחזור וללכת. נקודת אור נוספת שנותנת לו את הכוח הנפשי להמשיך ולהתמודד עם הפציעה הקשה, היא בנו התינוק מיכאל. כשדובי נפצע בלבנון הייתה אשתו קרן בחודש החמישי להריונה והיום הוא יודע שבזכות הרבה מזל - או כוח עליון - הוא זכה לראות את הלידה. "חזרתי לאישתי, לילדים, לחברים. אמנם כשאני רואה את הילדים משחקים על הדשא אני יושב ולא יכול לרוץ איתם, אבל אני פה - וזה לא מובן מאליו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דובי ומיכאל גניש, השבוע
    צילום: יהונתן צור
    פינוי פצועים במלחמה
    צילום: דובר צה"ל
    מומלצים